למה שיבח הדרשן את עצמו בלחש לפני הדרשה?

"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, י"ב ג')

רבי שמלקעא מניקלשבורג הגיע פעם לעיירה אחת לשאת דברי התעוררות. לפני הדרשה ראוהו נכנס לחדר צדדי, ושוהה שם זמן-מה. אחד התושבים שעקב אחריו שמע שהוא אומר לעצמו כמה פעמים: "אתה הגאון הצדיק, רבן של כל בני הגולה", וכיוצא באלה מילות שבח על עצמו.

ראשי הקהל שידעוהו לעניו אמיתי, התפלאו על כך מאוד, וכששאלוהו לטעם הדבר, ענה:

ידעתי גם ידעתי שלאחר שאסיים את דבריי יכבדוני בכל מילות-השבח שבעולם, עקב דרשתי המצויינת. ביודעי ומכירי מך-ערכי, אמרתי את המילים הללו לעצמי, כדי שאח"כ הן לא תעשינה עלי כל רושם, שהרי כשאני אומרן לעצמי, אני בטוח שזה שקר גמור...

'הרוקח' בפרשת פנחס מביא מדרש מופלא על הענווה הגדולה שהיתה במשה רבינו, כאשר לפני פטירתו שימש את יהושע תלמידו, וכך כתוב ברוקח:

"א"ר יאשיה באותה שעה עשה משה ליהושע כבוד גדול בפני ישראל. היה הכרוז יוצא מלפניו בכל מחנה ישראל לומר בואו ושמעו אמרי נביא חדש שקם עליכם היום.

"הביא משה כסא של זהב ועטרה של מרגליות וכובע של מלכות ולבוש של ארגמן, הלך והעמיד יהושע תלמידו בלבוש ארגמן בכובע של מלכות ועטרה של מרגליות והוליכו בכבוד גדול והושיבו על כסא זהב שלו והעמיד עליו את המתורגמן כלב בן יפונה, ויהושע היה פותח ודורש בפני משה ובפני כל ישראל, והיה משה וכל ישראל יושבין לפניו כתלמיד לפני רבו.

"ומן א' בשבט עד ז' באדר היה משה נוטל המפתח ופותח את הדלת ומכבס ונוטל חלוקו של יהושע ומנערה ומניחה במראשותיו ונוטל מנעליו ומתקנן ונוטל טליתו ואת כסותו ואת סודרו ואת כובעו של זהב ואת עטרת של מרגליות, ומצווה לכבד אהלו של יהושע, ומכניס כסא זהב שלו ופורס סדין של בוץ וסדין של מיליתן וכל כלי יקר וכלי ארגמן ושאר כלים נאים, ומוציא כרוז להקביל פני יהושע, ובעל כרחו של יהושע הניח משה בראשו כובע של זהב וכתר מלכות ולבשו בגדי מיליתן והטיפו טלית של ארגמן", וכו'.

יש להדגיש שכלב היה באותה דרגה של יהושע, ולמרות זאת לא התנגד לשמש כמתורגמן שלו, דבר שאינו מצוי כלל במנהגי השררה של ימינו...

הסבא מסלבודקה מבקש ברכה מ…בחור

ומי שמתגבר על מידותיו ומתנהג בהכנעה שכזו, ואף סולח למי שחטא כנגדו, הרי במידה כנגד מידה מוחלים גם לו על כל עוונותיו, ואז הוא זוכה שגדולי ישראל מבקשים להתברך ממנו. וכדי להמחיש עד כמה הדברים אמיתיים כדאי לשמוע סיפור ששמענו על הסבא מסלבודקה.

בישיבתו היה מקרה שבחור אחד עשה עוולה נוראה כלפי רעהו, ולאחר תקופה ממושכת עלו ובאו הרהורי חרטה בליבו של החוטא ושיגר את הסבא לבקש מחילה מאת הבחור שחטא כנגדו.

הלך הסבא וקיים את השליחות, והבחור אכן סלח ומחל בלב שלם. בשלב זה התכופף הסבא מסלבודקה לפני הסולח וביקש ממנו ברכה... הבחור ניבהל אבל הסבא, קדוש עליון, לא הירפה.

"הרי בכך שמחלת לחוטא, נימחלו לך בזה הרגע כל עוונותיך, והינך צח ונקי כביום היוולדך, וממי אבקש ברכה אם לא מיהודי כזה"? אמר הסבא.

ולא עזרו לבחור כל נסיונות ההשתמטות. הוא נאלץ לברך את הצדיק.