סיון רהב מאיר: מה יקרה בוודאות בשנת 2100?

1. לא הכל צריך להתנהל בווליום הכי גבוה. יש דברים חשובים יותר ויש דברים חשובים פחות. רק לפני כמה ימים, יוסי ביילין אמר משהו לא יפה על פואד רגע אחרי פטירתו – ומיד נוצרה "שערוריה". זמן קצר קודם לכן מפכ"ל המשטרה אמר משהו על עולי אתיופיה – ויצר כמובן "סערה". כשנתניהו פגש קבוצות של כתבים לפגישות רקע, הוכרז על "סכנה". וכמעט שכחתי: מסעדה באבו גוש גבתה מתיירים סינים 16,500 ש"ח – וחיש קל הוכרז על "ביזיון".

קצת פרופורציות. ביום שני באחת עשרה וחצי בבוקר קרס בתל־אביב חניון תת־קרקעי והזכיר לנו מה באמת שערוריה, סערה, סכנה וביזיון. מתי באמת צריך להזדעזע. לא כל החיים מתנהלים בסימני קריאה.

2. יצא לי להרצות בימים האחרונים בכמה פורומים בתוך צה"ל. בהפסקה שאחרי אחת ההרצאות סיפרו לי כמה חיילים, חלקם חובשי כיפות, על מרצה סופר־חילוני

שהרגיז אותם מאוד לפני כמה ימים. "הוא הגיע וניסה לשכנע אותנו במשך שעה למה התורה וההלכה לא נכונות. למה בעצם אנחנו צריכים לשמוע את זה? איך זה קשור לתפקיד שלנו? ללחימה? לפיקוד?" הם שאלו. הם המשיכו וסיפרו שכאשר העלו את השאלה בפני סגל הקורס, התברר להם שחיילים אחרים בקבוצה התלוננו גם הם, אבל על הרצאה אחרת – הרצאה של מתנחל, איש ימין, ידוע למדי. גם החיילים ההם שאלו למה בעצם הם צריכים לשמוע את זה, ותהו מה הקשר לתפקידם המבצעי.

יש דרך מצוינת להרוס את צה"ל מבפנים: להכניס לתוכו את כל המחלוקות של החברה האזרחית. לגרור אותו בעל כורחו אל תוך כל מה שמפלג בינינו. מטרת הצבא אינה לנהל ויכוחים, פאנלים וימי עיון, אלא להגן על ישראל ולהילחם באויב. איך כל הפולמוסים הטעונים האלה מקדמים זאת? ממתי השירות בצבא הפך לשיעור אזרחות? ממתי הוא הפך ל"המילה האחרונה", "פופוליטיקה" או "הפטריוטים"? האם אין מספיק ערכי קונצנזוס ציוניים, יהודיים, דמוקרטיים שאפשר לעסוק בהם ולהתחבר אליהם? מי אמר שחיילינו צריכים לחדד וללבן דווקא כל דעה קיצונית ושולית בחברה?

לאחרונה, כל יומיים מתפרסמת כותרת חדשה על משהו שמישהו אמר מול חיילים במדים, ואז ראש אכ"א, כמו גננת, חוקר ובודק ומודיע אילו מרצים ייכנסו לצה"ל ואילו לא, מה מותר או אסור לומר ואילו רגשות נפגעו הפעם. לפעמים הדברים גם עולים לרמת הרמטכ"ל. מביך לחשוב כמה אנרגיות הוא משקיע בתחום. פעם הוא נדרש להחליט אם חיילות יוכלו להשתתף בהפרשת חלה ופעם האם חיילים ישפצו מועדון לילדי מסתננים, וזה – כשהוא פנוי ולא עוסק בדיוק בסוגיה הקריטית והבהולה של גידול זקנים.

כאשר התורה מצווה אותנו "כי תצא למלחמה", היא מבקשת מהלוחמים: "ונשמרת מכל דבר רע". ומהו דבר רע? הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מסביר בין היתר כך: "שלא ירבו ביניהם מחלוקות, ויכו ביניכם מכה רבה מאוד, יותר מן האויבים". זה מסר פשוט מאוד: המחלוקת בינינו יכולה לנצח אותנו מבפנים, הרבה יותר ממה שהאויבים מסוגלים להרוס מבחוץ.

תנו לצה"ל לנצח, לא להתווכח.

3. בדיון סביב עבודות הרכבת לא צריך היה להבין בהלכות שבת, אלא ביחסים בתוך מרכז הליכוד. לכן אני לא רוצה להיכנס לעבודות הספציפיות שנידונו השבוע. אין ספק שעם רצון טוב ובלי קרבות פוליטיים לא ענייניים ניתן היה להשיג פתרון מוסכם.

אבל הרושם שנותר מכל הוויכוח הוא אחד: השבת היא בעיה. בעיניי, השבת היא פתרון. השבת היא לא משהו אנכרוניסטי, אלא סטארט־אפ חדשני לעתיד. יש לה עוד תפקיד גדול בעולם, וזאת בניגוד ליחס שהיא קיבלה במדינת היהודים השבוע.

דוברים ופרשנים שתופסים את עצמם כמתקדמים הציגו את השבת כשריד מימי הביניים, ואת שומריה – כמאובנים. מוזר. הרי אם לא נשים גבולות לששת ימי המעשה, נהיה משועבדים 24/7 למלחמת קיום בלתי פוסקת, לעדכונים, לכסף, ללחץ. העצירה להפוגה הכרחית לגוף ולנפש כאחד, כדי להתרומם ליום אחד מעל השאון הבלתי פוסק.

תחשבו לרגע על שבת כמתנה משותפת, לא כמשהו ששייך לליצמן. תחשבו על ישראל כיצואנית של הפורמט הזה לכל העולם. דמיינו מדינה שבה יום אחד מדמימים מנועים, מניחים בצד את הסלולרי, ומתנתקים מהכל. מתנתקים כדי להתחבר. אפשר ליצור מציאות שבה כולם יידעו שבמדינה היהודית־דמוקרטית הקטנה הזו, יודעים לעבוד וליצור ולטעת ולפתח היטב, אבל יודעים גם לנוח ולהרפות ולהיטען מחדש.

ואז אולי גם נסכים (אם צריך) לעמוד לפעמים בפקק קטן בגלל השבת. הרי כולנו עמדנו שעות בפקקים בגלל ביקור חשוב של איזה נשיא זר בישראל, משחק ספורט, הופעה גדולה, מצעד, הפגנה, הלוויה או פרויקט תשתית. אם שבת היא דבר משותף וחשוב, כל זווית הראייה משתנה: אפשר לסבול אי־נוחות זמנית כדי לשמור על ערך גדול יותר. לפחות כמו שאנחנו עושים כל שנה עבור מרתון ירושלים או מרתון תל־אביב.

ב־1 בינואר 2000, עם תחילת המילניום החדש, פירסם הניו־יורק טיימס מהדורה חגיגית. הוא ניסה לנבא מה יהיו החדשות של העיתון בעוד 100 שנה בדיוק, ב־1 בינואר 2100 (בהנחה שעוד יהיו עיתונים מודפסים). העורכים המציאו כותרות ראשיות יצירתיות במיוחד, כמו "קובה מצטרפת כמדינה נוספות של ארצות־הברית" או "האם לרובוטים מותר להצביע בבחירות הקרובות?"

בנוסף לכל התחזיות האלה, הופיעה בצד מודעה קטנה. היא הזכירה לנשים יהודיות מתי זמן הדלקת נרות השבת בניו־יורק. אף אחד לא שילם על המודעה הזו. אנשי העיתון החשוב פשוט ידעו בעצמם: אנחנו לא יודעים מה באמת יקרה ב־2100, אבל אנחנו יודעים שמה שלא יהיה, נשים יהודיות ידליקו נרות שבת. זה נצחי אפילו יותר מהקרבות במרכז הליכוד בין נתניהו לכץ.

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.