איה קרמרמן: "יש ימים שהגעגוע לפעם מטריף אותי, והיצר הרע מציף אותי בדמעות"

יש ימים שאני מדממת מהלב. יש ימים שהגעגוע לכל מה שפעם נראה לי הגיוני גובר, משתלט ומטריף אותי.

גדלתי כל כך אחרת. גדלתי במחשבה שבקיץ הולכים לראות את השקיעה במסעדת דגים ביפו. גדלתי להתענג מחום השמש הפועם על הגוף, שמצדו שותה את קרני השמש בתאווה. גדלתי לרקוד עד אור הבוקר, ולאכול טוסט באבולעפיה רגע לפני שמתקפלים למיטה. גדלתי שיש דבר כזה שקוראים לו חופש. ואפשר לזרוק הכול בחופש הזה. כל מחויבות, כל חוק, לפרוק כל משא.

ולפעמים הנשימה נעצרת לי, והריאות מסרבות להכניס אוויר. וכל מה שאני רוצה זה לצעוק: די! לעצור את הרכבת. לזרוק את השכל, או יותר נכון את האמונה.

לרגע אני מבקשת להחזיר לתוכי את הרגשת החופש, את התחושה שאני אדון לעצמי, ולא תחת חוקיו ומצוותיו של בורא עולם. יש ימים שכל מה שאני רוצה זה להרגיש את החול של הים בכפות רגליים, להרגיש את השיער מתבדר ברוח ואת משקפי השמש מחזיקות אותו כמו קשת. להרגיש נטולת כובד כיסוי הראש. להרגיש את האני שהייתי פעם. יש ימים שאני מתגעגעת, והלב נשבר וצועק: מה עשית לי? למה כל זה?

אלו ימים קשים. ימים שאני לא שולטת על הדמעות. לא שולטת על המחשבות. לא שולטת על הזיכרונות. ימים שהכול מציף אותי, מפעם. ריחות, טעמים, שירים, ריקודים, כולי מוצפת. הם רצים ורוקדים בראשי, קוראים לי להצטרף.

יש ימים שאני שוכחת. שוכחת איך הייתי פעם. או פשוט לא מתגעגעת. מלטפת בנחת את מי שאני היום, שמחה בה, בי. יש ימים שאני בשוק ממה שעשיתי, ממה שעוללתי כשהייתי בעיוורון. שמחה שניתנה לי ההזדמנות לתקן. יש ימים שאני מסתכלת בראי ושמחה לראות מישהי שברור, גם ממרחק של 10 קילומטר, שהיא יראת השם. כי ככה אני מרגישה. ביראה, באהבה ובהודיה. יש ימים שהכול רגוע. שכל מה שאני רואה זה את התפילה את ההשגחה. יש ימים של אין געגוע, שאני בטוחה שאני של אז ואני של היום התחברנו לאחת.

ואז מגיע שיר, או טעם, או תמונה של חברות הילדות מבלות יחד עם הילדים בים, והכול קופץ לי שוב. מההתחלה. היצר הרע מתגבר עליי במלוא תפארתו, יודע מראש שניצח במערכה. ועדיין הוא בוטש בי ללא רחם. למה? למה את לא פשוט יכולה להיות אדם טוב? למה את חושבת שלא לחתוך נייר בשירותים בשבת זה יותר יהודי מלחייך לזר, או להיות טובה לבריות?! איך הגעת למצב הזה שאת רחוקה מכל הטוב שלימדו אותך? הרי לימדו אותך טוב ואיכותי. את יודעת את זה.

והנה, שוב, הדמעות זולגות על הלחיים. ממלאות אותי. מרוקנות אותי.

תם ונשלם

די, תנו לי מנוח, דמעות. תנו לי מנוח. זה תם ונשלם. תם ונשלם. אני לא אחזור אחורה. אתן מבזבזות את עצמכן לריק. תסתכלו, דמעות. תסתכלו על הילדים המתוקים, הנקיים, הקדושים. הם לא היו כאלה אם לא הכיסוי, אם לא השרוולים. תסתכלו על הצניעות הטבעית שלהם, שלא התקלקלה. תסתכלו על הבעל ששומר על עצמו בשבילנו. תסתכלו, דמעות. תסתכלו על שכבה אחת פנימה, זו שמתחת למה שרואים בראי. תסתכלו. יש כאן מישהי יותר בריאה. יותר שלמה. יותר שמחה. מאושרת בחלקה. מאושרת. מכירות בכלל את המילה הזאת? אתן זוכרות, דמעות? כמה דמעות של צער ירדו על הלחיים האלה? כמה דמעות שפרצו מאותו הלב שצועק עכשיו שהוא מתגעגע? אתן זוכרות למה הוא בכה אז? מהבדידות, מהצער, מהעצב, מחוסר האמונה, מהרגשת הלבד בעולם. וכמה הנשמה בכתה? זוכרות, דמעות? כמה הנשמה הרגישה חנוקה אז? אז כן, נכון, דמעות. ויתרנו על המון. על השיער, והים, והקיץ, ועל הג'ינס, ועל אוכל ועל חופש ועל עוד מיליון דברים. אבל דמעות, כמה זמן לא ירדתן כי היינו שבורות מבפנים? כמה זמן לא ירדתן כי הקלקול היה כל כך עמוק שטעינו לחשוב שאנחנו בעצמנו קלקול?!

דמעות געגוע, הס לכן. כי הגיע תורן של דמעות הודיה ותפילה, דמעות חיבור של אבא ובת, דמעות של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".