המפגש המיוחד שהיה לי עם דתל"שיות צעירות

צדיקים רבים, לאורך הגלות, עמדו על המרפסת למעלה בגן המבוכה, ודיברו אלינו עם כל האכפתיות ועם כל האהבה: "תיזהר, אל תלך לפה! תלך לשם! אל תבזבז את הזמן בנפילה, תקום! אתה לא יודע מה אתה יכול להרוויח כל שניה! חבל על כל רגע שאתה לא מרים את היהלומים האלה..".

ואנחנו היום, בסוף הגלות הסמיכה מאוד, קוראים את מה שהם השאירו אחריהם ולא שומעים במילים שלהם אהבה, ולא חווים אכפתיות; אנחנו שומעים רק שיפוט וצעקות וקִטלוגים וציונים – אתה לא בסדר! אתה לא בסדר!

כל מה שאמרו לנו בתור עצה טובה מתהפך לנו באוזניים, במקום לשמוע: "טוב, לא נורא, אל תבזבז זמן, הלכת שמאלה? עזוב שם! בוא ימינה מהר. שמאלה לא טוב! בוא, בוא לכאן!" - אני לא שומע שהשמאלה לא טוב. אני שומע שאני לא טוב.

אני לא טוב. כל הזמן לא טוב.

המנגינה של האכפתיות נעלמה, נשארו רק הדים של צעקות.

שש מאות ושלוש עשרה תנאים

יצא לי להעביר שיחה בהוסטל של בנות דתל"שיות (דתיות לשעבר). זו הייתה משימה מאתגרת, כי הן היו מעט בנות ומספיק שאחת זזה, כדי שהריכוז של כולן יישבר. חוץ מזה הן נורא רגילות להשתעמם משיעורים תורניים. זה ההרגל שלהן. בשביל לשבור את ההרגל ולהיכנס אליהן פנימה, הפנייה אליהן צריכה להיות מאוד מדויקת ומאוד חדה.

יכול להיות שיש מרצים שיודעים איך לקחת נושא כמו צניעות או עניית אמן, לדבר עליו בצורה מרתקת, לספר אותו בפאתוס ולעורר בהן עניין. אבל כשאני מגיעה לבנות האלה, אני מרגישה, ואין לי ממש בחירה בדבר הזה, שהנושא היחיד הרלבנטי הוא - אם יש השם שמעוניין בי באמת ואני והוא יכולים לעבור ביחד את החיים האלה.

כי או שנתעורר להבין שהשם ואני זה משהו אמתי, או ש - מה כל המשחק הזה?!

התחלתי מפה וניסיתי משם, ובאיזשהו שלב הבאתי לדיבור שלנו את השם. ואז מישהי, שמראש ישבה מחוץ למעגל ליד הדלפק עם כוס וקש ואדישות מכוונת, הרימה אליי עיניים כאלה ושאלה: "מה??"

אמרתי לה: "את יודעת, להרגיש את השם בתוך החיים שלי קרוב, שהוא אבא, ואת לא לבד"..

אז היא עונה לי מתוך הקש: "השם?! סורי, זה לא עושה לי את זה"..

אמרתי לה: "את יודעת למה? כי לא דיברנו מספיק ולא דיברנו עלייך. את שומעת על זה קצת מבחוץ וכל הנוגדנים שלך קופצים. אבל אם היינו נכנסים לסיפור שלך והיינו מדברות קצת יותר, היינו מגלות שאין כזה דבר 'זה לא עושה לי את זה'!"

וככה, איכשהו, התפתחה בינינו שיחה, ופתאום מצאתי את עצמי ממש צועקת, אמרתי להן: "תדעו לכן! הגלות החרדית הכי עמוקה, זו הגלות שלקחה מאתנו שש מאות ושלוש עשרה מתנות של הדרכה, והפכה אותן לשש מאות ושלושה עשר תנאים לאהבה".

הבחורה הזאת היא חרדל"שית, כלומר חרדית-לשעבר, והיא בטוחה שאין לה סיכוי אצל השם יתברך, מפני ששש מאות ושלוש עשרה מצוות הפכו אצלה לשש מאות ושלושה עשר תנאים. אם השם הוא הציפיה המענה הזאת שהיא תהיה מה שהיא לא, בשביל מה אני בכלל מזכירה לה אותו, בשביל שהוא יתחיל לצעוק עליה??

אז היא חוזרת לקש ואומרת לי 'סורי', ונותנת גט לכל הענין. מה לה ולו.

זה קשה וכואב מאוד. זה החורבן בעצמו.

נפלת? – יעזרו לך!

אנחנו צריכים לחזור למקום הכי בסיסי, לפקוח את העיניים שלנו ולהבין מחדש – הזוהר הקדוש מגדיר את המצוות "עיטין דאורייתא". עצות של התורה, תמרורים בדרך.

ואם נפלתי? ואם אני עושה רק קצת?

היו תמרורים, הייתה מפה, היה שילוט. אבל אני אנאלפבית. לא יודעת לקרוא באמת. לא רואה טוב בעיניים. הולכת עם חום גבוה ואף באדמה. כל הזמן מרססים אותי בפרסומות. כל הזמן סוחבים אותי לחנויות. כל הזמן מושכים לי בחצאיות.

אני לא בנאדם נורמלי, מושכל, מיושב בדעתו, שפוסע מעדנות ומבין גם את האותיות הקטנות: כאן פונים ימינה, כאן נוסעים חמישים קמ"ש, כאן לא מתנגשים, כאן לא נופלים לבור.

אני הולכת הלומה ומטושטשת, כמו מישהו שחבטו בו עם נבוט על הראש בתקופה שהתורה מכנה אותה "עקבתא דמשיחא" ומספרת לנו שזה הזמן הכי קשה, הכי עיוור ומטורלל, שאומר לרע טוב ולטוב רע, למר מתוק ולמתוק מר, זמן שלא היה מותקף כמותו מאז ששת ימי בראשית. פלא שאני נופלת לכל הבורות? פלא שאני עושה את כל השגיאות ואת כל הטעויות ומחמיצה את כל הפניות הנכונות?

זה לא פלא ולא כועסים עליי!

לא סטיתי מהמסלול בכוונה, לא הזדתי, לא הייתי 'יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו'. נפלתי!

נכון, יש מפת דרכים, אבל אני לא רואה טוב! ריבון העולמים, הייתי עיוורת לרגע. מה עכשיו?

מה עכשיו?! שום דבר! תבקשי עזרה, אני אתן לך יד ואחזיר אותך לדרך.

ואז תתקדמי מטר, ושוב תיפלי.

ואז מה? מה עכשיו?

שום דבר. אני יודע, את לא רואה טוב ולא שומעת טוב. היה ווליום מטורף של תופים וצרחות אינדיאניות.. נפלת לבור.

אז תקראי לי, תגידי – "תוציא אותי מפה! אני רוצה להמשיך ללכת!" - ואני אחלץ אותך מהרפש.

זה כל מה שצריך!

מכתב לרותי, הדתל"שית הכי מתוקה שפגשתי