איילת בן ארי: "הרופאים אמרו לנו משפטים מזעזעים, אבל החלטנו לעשות הכל בשביל שהתאומים שלנו יבואו לעולם"

זה היה באחד הימים הקרים של החורף. לכאורה עוד יום שגרתי בחייה של איילת בן ארי, אשר עבדה באותה עת כמורה בבית ספר, והייתה מטופלת גם בחמישה ילדים בבית, אשר הקטנה בהם בת עשרה חודשים בלבד. ימים ספורים קודם לכן היא גילתה שהיא בהריון, והיא עשתה דרכה אל מכון האולטרסאונד, כדי לאמת את ההיריון ולדעת שהוא תקין.

אלא שאז חיכתה לה ההפתעה הגדולה. "הגעתי למרפאה ומיד כשהבדיקה החלה ראיתי על המסך שתי נקודות. התרגשתי מאוד ואמרתי לטכנאית: 'יש לי תאומים!' אבל היא ציננה את התלהבותי: 'חכי, רק 70% שזה תאומים, זה לא בטוח'. אני זוכרת איך שהתקפתי אותה, כנראה מתוך לחץ: 'אני צריכה תשובה ברורה - 0% או 100%?' הטכנאית המבוהלת קראה לרופאה, והיא נכנסה לחדר ואמרה לי שמדובר באמת בתאומים, אבל שאני צריכה לדעת שהריון עם תאומים זהו דבר מורכב מאוד ובכלל לא ברור שהוא יסתיים בידיים מלאות".

זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעה איילת את המשפט שנאמר לה שוב ושוב בווריאציות שונות במשך החודשים הבאים. אלא שבאותם רגעים היא לא ייחסה לו חשיבות. "יצאתי מהמרפאה והדבר הראשון שעשיתי היה לומר פעמיים מזמור לתודה. אחר כך התקשרתי לבעלי ושנינו מאוד שמחנו. כבר אז אמרתי לעצמי בלב, שאנחנו בטוח ננצח ואם הקב"ה נתן לי תאומים לא אוותר עליהם בקלות".

חיים בסכנה

אלא שההיריון שהתחיל בשמחה כה גדולה, נקלע כבר מהרגע הראשון לסיבוכים לא פשוטים. שבוע בלבד לאחר בדיקת האולטרסאונד, הבינה איילת שמשהו לא תקין וכשהיא הגיעה למרפאה, הודיעו לה הרופאים כי מירב הסיכויים שההיריון הולך ליפול. "הרופאים אמרו לי שאין עניין שאנוח, כי אם זה הסוף של ההיריון, אז הוא ייפול בכל מקרה, אבל אני החלטתי שאני שומרת על התאומים שלי מכל משמר. עוד באותו יום הודעתי לבית הספר שבו אני מלמדת על כך שאני יוצאת לחופשה, אפילו שלא היה לי אישור רפואי. עזבתי הכל ורק נחתי. כשבועיים לאחר מכן, כשנפגשנו שוב עם הרופאים הם הורו לי שלא מספיק לנוח, אלא שאני חייבת לשכב שכיבה מלאה. כששאלתי אותם עד מתי, הם השיבו: עד הלידה".

ובאמת, במשך כמעט שמונה חודשים, איילת שכבה במיטתה, כמעט בלי לזוז. "הרופא אפילו אמר לי שאשתדל לא לשנות תנוחה, ובקושי הוא הרשה לי לקום לשירותים", היא מספרת, "היה ברור שהתדרדרות הכי קטנה במצבי, תוביל ללידה, וזה היה עלול להיות מסוכן מאוד".

איך מצליחים לנהל בית עם חמישה ילדים כשאסור לזוז או לקום?

"זה היה באמת מאוד מורכב, כי לא יכולתי לעשות כלום", היא משיבה. "בעלי שעד לאותו יום לא ידע בכלל איפה מונחים דברים בבית, נאלץ להחליף אותי ברוב התפקידים. אני זוכרת את עצמי בימי שישי שוכבת במיטה ונותנת לו הוראות איך לבשל שבת שלמה. הוא היה תלמיד מצטיין, כתב תמיד את ההוראות שלי וביצע אותן שלב אחרי שלב".

ובאמת לא קמת מהמיטה?

"באמת לא קמתי. הייתי צריכה משמעת עצמית מאוד גבוהה, כי אני חולת ניקיון, הרבה מעבר לסטנדרט, והדבר שהכי הפריע לי באותה תקופה הוא שהבית לא היה נקי. אם אזכיר את חטאיי, אז החטא החמור ביותר שעשיתי באותם ימים היה שכאשר קמתי מהמיטה, בדרך לשירותים, הייתי שופכת אקונומיקה בלי שאף אחד ידע ומנגבת".

בשלב מאוחר יותר הבינה איילת שאם היא רוצה לשמור על בית נקי אין לה ברירה לבד מאשר להזמין עוזרת שתבוא בקביעות. "אז נכון שזה עלה כסף, אבל החלטנו להקצות תקציב מיוחד למטרה הזו וכן גם לקניית אוכל מוכן, בייביסיטר, וכדומה. גם הילדים עזרו לי מאוד. בתי הגדולה, בת השתיים עשרה הייתה אחראית על הכביסות. באותה תקופה קיבלנו מכונה חדשה, וחצי שנה לאחר מכן מצאתי את עצמי מבררת אצלה על התכניות של המכונה, כי פשוט לא היה לי מושג איך להשתמש בה".

אבל מעבר לכך, היא מציינת שהיו גם שעות רבות של שעמום. "כי מדובר באמת בשכיבה בלתי פוסקת, עם זמן פנוי אינסופי, ואני אישה עם תואר שרגילה להיות עסוקה במשך כל היום. הבנתי שאני חייבת שיהיה לי סדר יום, ובאמת בניתי אותו לעצמי: בשעות הבוקר התפללתי, אחר כך התעסקתי עם חומרים מהעבודה והקלדתי לאנשים בהתנדבות, וגם שמעתי הרבה הרצאות של הידברות. מאוחר יותר, בשעות הצהריים, הילדים הגיעו הביתה ואז הייתי מתפנה אליהם".

והיא מוסיפה: "היה לי מאוד חשוב שלילדים הגדולים לא יהיו חסכים מהתקופה הזו. לא רציתי בשום אופן שהם יילחצו או ייפגעו, ולכן כבר מתחילת ההיריון, סיפרתי להם על כך שאני לא חולה, אלא אני בהריון, וכדי לשמור על התינוק (אז עוד לא סיפרתי להם שאלו תאומים) אני חייבת לשכב במיטה, אבל אני יכולה לדבר איתם ולשחק איתם בשכיבה, והאמת היא שהיינו מדברים המון, כי היה לי הרבה זמן פנוי עבורם. היום הילדים יכולים להגיע אליי ולבקש: 'אמא תשכבי במיטה ונדבר אתך קצת', כי הם אפילו מתגעגעים לאותם ימים".

אימה במרפאה

אלא שלצד ההתמודדות בזירה הביתית, נדרשו איילת ובעלה להתמודד גם עם תחזיות לא פשוטות של הרופאים. "הרופאים אמרו לנו משפטים נוראיים", מתכווצת איילת כשהיא נזכרת בכך. "כשהייתי בשבוע 23 הגעתי לבדיקה במרפאה, ואז הרופא הודיע לי שמדובר כבר במצב מסוכן מאוד וכמעט אין סיכוי שההיריון יחזיק מעמד. הוא גם פקד עליי להתפנות באותו רגע לבית חולים, וכשניסיתי להגיד לו שאנסה לשכב בבית, הוא הודיע לי: 'גברת, זה מידי מסוכן. אם תישארי בבית זה ייגמר עוד הלילה באמבולנס, עם שני תינוקות מתים".

והוא באמת הצליח להבהיל אותה. "חזרנו הביתה ובעלי ארגן מזוודה לכל אחד מהילדים, שלחנו אותם בלב כבד לקרובי משפחה או לחברים והכנתי אותם לכך שלא ברור מתי אחזור. הייתה בבית אווירה מאוד מדכאת, ואז התקשרו אליי חברות והבטיחו שילמדו לזכותי ושיעשו כנס שמירת הלשון וזה קצת עודד אותי".

לבית החולים היא הגיעה בשעות אחר הצהריים, ובאמת, כפי שהרופא התריע, התברר שהיא כבר נמצאת בלידה, ואין אפשרות לעצור לידה שנמצאת בשלב כל כך מתקדם. "הרופאים הבהירו לי שהפתרון היחיד הוא לשכב בלי לזוז בכלל. ניסיתי לשאול בפחד אם אני יכולה לשכב בבית, והסברתי להם שבמשך החודשים האחרונים זה מה שאני עושה, ושאני יודעת לשמור על עצמי. להפתעתי הם דווקא הסכימו, אולי כי חשבו שבכל מקרה אין סיכוי, והם הזהירו אותי שברגע שארגיש שהלידה מתקדמת, אגיע לבית החולים. זה היה ברור להם שזה יתרחש, הם לא האמינו שיכול להיות אחרת".

אבל בני הזוג בן ארי המשיכו להיות אופטימיים, ומשכו את ההיריון יום ועוד יום, כשאיילת שוכבת במיטה ולא זזה כלל. "היו זמנים", מספרת איילת, "שרציתי לקום, אבל דווקא הילדים הגדולים היו אלו שעצרו אותי. הם אמרו כל הזמן: 'אל תקומי אמא, אנחנו רוצים את התינוק'".

ברכת הצדיק

ככל שההיריון התקדם, כך היה ברור לאיילת ולבעלה שהם זקוקים לייעוץ רפואי, והם החליטו לפנות לייעוץ אצל ראש מחלקה באחד מבתי החולים הידועים. איילת לעולם לא תשכח את המשפט שהוא אמר להם עם תחילת השיחה: "זה הריון לא מוצלח, ובכלל אם הריון של תאומים היה מוצלח, השם היה מביא לכולם תאומים". והוא גם המשיך להתבטא: "חתולה יולדת שש בבת אחת, אישה לא. אישה יולדת אחד-אחד, וכאשר יש תאומים, זה פקשוש. מבחינתנו כרופאים הריון של שניים זה דבר לא מוצלח ולא מומלץ".

התאומים בפורים האחרון. התחפשו לטו-גזר

באותו רגע שבו הושמעו הדברים החליטו בני הזוג שהם פונים לרופא אחר. הפעם הם נפגשו עם ראש מחלקה דתי, וממנו הם שמעו דעה קצת שונה. "בסיום השיחה בעלי שאל את הרופא: אתה חושב שיש סיכוי ללדת במועד? והוא השיב: 'אין סיכוי, אבל אתם דתיים, אז תתפללו. אולי זה יעזור'".

והם באמת התפללו המון. "חמי גם נסע לבקש ברכה מרבי דוד אבוחצירה", מספרת איילת. "בשלב זה עוד לא סיפרנו לבני המשפחה על כך שיש לנו תאומים, אבל כשחמי חזר הוא סיפר לנו שרבי דוד ענה לו: 'אם הבנים שמחה'. אני ובעלי צחקנו, ובאותה הזדמנות גילינו להורים שמדובר בתאומים. לילדים סיפרנו רק בשלב מאוחר יותר, כי לא רצינו שיתאכזבו אם חלילה יקרה משהו".

רק ביום בו הגיעה איילת לשבוע 33 היא הרשתה לעצמה לנשום לרווחה. "זה היה השבוע בו הרופאים אמרו שמותר לי כבר לקום", היא מספרת, "אז קמתי מהמיטה ו... הלכתי למכולת. עד היום המוכר בחנות בטוח שבזכותו ילדתי, כי הוא ברך אותי מכל הלב ומיד כשחזרתי הביתה התחלתי לחוש כאבי בטן מוזרים. הבנתי שאלו צירים".

נס בפגייה

איילת הזעיקה את בעלה ויחד הם נסעו לבית החולים, שם קיבלו אותם הרופאים וטענו שעליה להיכנס מידית לחדר ניתוח. "אבל לא רציתי ניתוח", היא נזכרת, "ובגלל שהייתי כל כך הרבה זמן במיטה, הזדמן לי לקרוא על לידת תאומים, וכך ידעתי שבמצב כמו שלי אין שום מניעה לעבור לידה רגילה. התעקשתי על כך והרופאים נתנו לי את האפשרות. כך זכיתי ללדת את התאומים שלי בלידה רגילה, וזו באמת הייתה החוויה המדהימה ביותר שיכולה להיות. בתחילה נולד הבן במשקל 1.600 ק"ג ואחר כך הבת ששקלה 1.650 ק"ג. לא נתנו לי לראות אותם, אלא מיד העבירו אותם לפגייה. רק בבוקר שלאחר מכן יכולתי לבוא לבקר, והמראה לא היה קל בכלל – הם היו עם זונדה, מחוברים לחמצן. ממש לא פשוט".

תמונה מהפגייה

ואיילת גם מציינת שהקושי הרב שהיא חוותה בחודשים שקדמו ללידה אינו יכול להשתוות לקושי של הפגייה, שהיה קשה הרבה יותר. "לבן היו כל הזמן בעיות נשימה", היא מספרת, "ולראות את הילד שלך במצב שאי אפשר לעזור לו והרופאים מנסים להציל את חייו, זה שובר באמת".

והיה גם יום שאותו היא לא תוכל לשכוח: "באחד הימים הגעתי עם בעלי לבקר את התאומים בשעה אחת בלילה. זה התאפשר, כי ההורים יכולים להיכנס לפגייה בכל שעה שהם רוצים. ראינו שהבן לא נושם טוב ובעלי ביקש שיקראו לרופא תורן. באה רופאה תורנית ואמרה שחייבים לתת לו תרופה מסוימת, היא העבירה את ההוראה לאחד האחים, אבל האח, שכבר שנים עובד בפגייה, אמר שלא הגיוני לתת את התרופה הזו ושהוא לא מוכן. כך הם עמדו והתווכחו ובינתיים הילד שלנו הכחיל. אנחנו עמדנו באמצע והתחננו לרופאה: 'תתקשרי למנהל המחלקה ותשאלי אותו'. אבל היא השיבה: 'אני הרופאה התורנית ואני לא מעירה את המנהל בשביל כזה דבר'. לבסוף היא אמרה: 'אם אתם דווקא רוצים אז תתקשרו אתם ותעירו אותו'. התקשרנו והתברר שבמקרה הזה דווקא האח צדק. אומנם היו צריכים לתת לתינוק את התרופה הזו, אבל לא במינון שהרופאה כתבה, אלא באופן מדולל, ומנהל המחלקה אמר לנו שאילו היו נותנים לתינוק את המינון הזה הוא כבר לא היה כאן... זו גם הסיבה שהחלטנו לקרוא לו – יוסף חיים, כי ראינו בחוש איך שהקב"ה שמר על חייו".

וגם אחרי שהתאומים כבר שוחררו הביתה, היו לא מעט אתגרים, אשפוזים ומעקבים, אבל את כולם עברו בני הזוג בן ארי בהצלחה יתרה. היום – י' אלול, חוגגים יוסף חיים ורבקה המתוקים יום הולדת של גיל שנה, כשהם בריאים, שלמים ומקסימים. "עברה עלינו שנה לא פשוטה", מסכמת איילת ומרשה לעצמה לדמוע, "זאת הייתה שנה בה כל החיים שלנו השתנו ולמדנו כל כך הרבה דברים על עצמנו, על האנשים שקרובים אלינו ושכל כך תמכו בנו, ועל הקשר שלנו עם ריבונו של עולם. באתי לספר את הסיפור שלי כדי שנשים אחרות שנמצאות במצבים כאלו יבינו שכל מאמץ משתלם כדי להביא את הילדים לעולם, כי חיוך ממיס אחד של התאומים, כבר מצדיק את כל השעות הרבות שהוקדשו למענם".

שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?

אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il