צילי שניידר: "מאמא שלי למדתי שאין ’חילוני’ ו’דתי’, יש רק יהודים, ילדים של אלוקים"

צילי שניידר, מייסדת ארגון 'קשר יהודי', גדלה בבית שבו אסור היה לקטלג אנשים בתור 'חילוני', 'דתי' או 'חרדי'. "אמא שלי היתה כועסת מאד כששמעה איך מדביקים תוויות על אנשים", היא אומרת. "היא תמיד אמרה לנו: יש יהודים ויש בני נוח. זהו זה. גדלנו בהשקפה שכולנו אחד בשורש נשמתנו, כל היהודים. טפטפו לנו תמיד שהפלגנות לא מתאימה לעם היהודי".

אמא של שניידר, הגברת תורה בוימל ע"ה, היתה אישה מיוחדת במובנים רבים, לא רק בדרך שהטיפה לאחדות. אהבת החסד שלה היתה כזו, שכאשר צילי היתה חוזרת מבית הספר לעולם לא ידעה כמה אנשים תמצא בביתה ומי עתיד לישון אצלם הלילה. לאמא שלה היה לב פתוח – ובהתאם לכך, בית פתוח. "כשהתארסתי, הנדוניה שקנו לי נעלמה מהבית שוב ושוב, כי תמיד היתה כלה שהיתה צריכה אותה יותר. זו היתה התפיסה: רק מה שאנחנו נותנים הוא שלנו. סבא שלי, אביה של אימי, שאל אותי כשהייתי קטנה: אם יש לך עשרה שקלים ואת נותנת שניים לצדקה, כמה נשאר לך? ואז הוא הסביר שבעצם נשארים לי רק שני שקלים, אלה שנתתי. את השאר בטח הוצאתי או איבדתי, אבל הצדקה נשארת תמיד".

במשך שנים, שניידר אומרת, היא התקשתה לקבל את עיסוקיה הרבים של אמה בצרכי ציבור. אבל דווקא בהלוויה של האם נפל לה האסימון: "פתאום הבנתי, היא ידעה לדאוג לעצמה כמו שצריך, לדאוג לדברים היחידים שילכו איתה ביום אחרון.

"בהלוויה שלה, זה היה מדהים כמה אנשים שונים זה מזה התייפחו שם. היו שם נשים שהיא עזרה להן בשנים שהיא התעסקה בעזרה לגרושות. היו שם בעלות תשובה מהזמן שבו היא התמסרה בעיקר לבעלות תשובה. נושרות-לשעבר מהתקופה שבה היא טיפלה בנושרות. והמון עולים חדשים מעשרים השנים האחרונות לחייה, שאותן היא הקדישה בעיקר לקירוב העולים מברית המועצות לשעבר.  היו שם נציגים מכל מעגלי החיים שלה. אני זוכרת שתי נשים שעמדו מאחוריי ואחת אמרה לשניה: 'תראי מה זה, מלאכי השרת בטח צריכים תגבורת כדי להרים את משא הזכויות שלה'..."

בימי השבעה, הגיעו רבנים גדולים רבים לנחם את בני המשפחה. "נחרט בזכרוני במיוחד ביקור התנחומים של הרב יצחק אזרחי. הוא בא ואמר לנו: 'עכשיו, כשאמא שלכם הלכה לעולמה, הכוחות שלה מצויים בעולם, זמינים למי שייקח אותם ויאמץ אותם לעצמו. קחו את הכוחות הללו ותנצלו אותם'. ובאמת, הפטירה שלה גרמה לכולנו לקחת על עצמנו מחויבויות חדשות. אחות אחת לקחה על עצמה ניהול של בית ספר קירוב גדול. אח אחר התחיל לנהל תלמוד תורה. אחות נוספת פתחה מדרשה לבעלות תשובה...

"אני רציתי ללכת בכיוון אחר. אין לי כישורי ההקמה של אמא שלי, שהקימה כמעט כל שירות אפשרי לנשים בציבור החרדי, מהשתלמויות ועד הסעות לחוף הנפרד. אבל זכרתי היטב את השיעורים על אחדות עם ישראל שקיבלתי מאמא, ואמרתי לעצמי שאני רוצה להתמסר למטרה של קירוב לבבות. רוצה להגיע למצב שלא יהיה יהודי לא דתי אחד בארץ שרוצה ללמוד תורה ואין מי שילמד איתו".

צילי שניידר פנתה תחילה לחברות ולמכרות כדי לשכנע אותן להירתם. מאוחר יותר התחילה בפרסומים בתקשורת. הביקוש היה מדהים. חברותות נוצרו בקצב, ומספרן עומד היום על 7000. הרעיון מאחורי היוזמה, אומרת צילי, היה שכל זוג ילמד משהו בצוותא. הידע היהודי שייך לכולם, היא אומרת. התנ"ך הוא במידה שווה של החילוני ושל החרדי, וכך גם פרקי אבות, מסילת ישרים, שמירת הלשון.

מה שהתחיל כלימוד יהודי משותף, ושאלות מהוססות מצד לצד, התקדם לא פעם לקשרי חברות אמיצים ומחממי לב. קחו למשל את מיטל וברכה. מיטל, עובדת בחברת תרופות שגדלה בבית בו 'לא שמרו כלום', כהגדרתה, רצתה להכיר יותר את היהדות. עם החברותא הראשונה שהציעו לה קשר יהודי היא לא ממש הסתדרה, אבל השידוך עם ברכה, אם לארבעה ילדים, היה אהבה משיחה ראשונה.

ברכה: "אהבתי את הקול שלה מהרגע הראשון. התחלנו ללמוד על תורה ומדע מספר שעוסק בכך, אבל גלשנו לא פעם לשאלות השקפתיות ונושאים אישיים. מהר מאד התחלתי להרגיש שמצאתי אחות שאיבדתי. בזכות מיטל אני לומדת דברים חדשים ומחכימה, וגם לומדת לכבד כל אדם, גם אם הוא נראה רחוק מאד ממני באורח חייו".

מיטל: "מבחינתי היא פשוט חברה, והלימוד שלנו הוא מתוך הנאה וחברות. גם כשאני במצב רוח הכי גרוע – שיחה עם ברכה תמיד מרימה אותי ונותנת לי כוח".

ומיטל וברכה הן רק דוגמה אחת. יש גם את חיה ויעל, דורין ואלישבע, מאיה ורחלי. כולן נשים שבמבט ראשון אין ביניהן כל משותף – אבל צילי התעקשה להכיר להן את המשותף ביניהן: שתיהן יהודיות והמורשת היהודית משותפת לשתיהן.

יש לכם יותר חברותות של נשים מאשר של גברים, לא?

"זה בערך שליש ושני שליש. אבל השנה אנחנו רוצים להתמקד יותר בגברים. אחד המיזמים לגברים שהקמנו כבר הם מעין 'בתי מדרש' ניידים שנפגשים בכל מיני מקומות, כולל בתי קפה. לוקחים חרדי אחד וחילוני אחד, כל אחד מביא איתו עוד 15 חבר'ה ונפגשים קבוע פעם בשבוע. יש לנו 21 קבוצות כאלה".

לשניידר יש סיפור משעשע על קבוצה אחת כזו. "לא מזמן ביקשתי מעופר ברקוביץ, סגן ראש עירית ירושלים, שיבוא איתי לראות את אחת הקבוצות הללו. הוא הגיע וכמובן נשא דברים, ואחריו אני התחלתי לדבר, כי רציתי שהוא ישמע קצת על קשר יהודי, הארגון שמאחורי התופעה הזו. אבל אז קם אחד החילונים בקבוצה שלי: 'גברת שניידר, אני ממש מתנצל, אבל יש לנו רק שעה ורבע בשבוע ללמוד תורה – אולי אפשר לשמור את הנאומים לפעם אחרת?"

"מה אומר לך", היא מסכמת בצחוק, "פשוט קיפלתי את הזנב והסתלקתי. באמת, למה חשבתי שמותר לי להפריע להם ללמוד תורה?"

מפגשים כאלה מתקיימים גם בבתים שונים ברחבי הארץ, שם יושבות נשים חילוניות וחרדיות יחד, ולומדות להכיר ולהעריך זו את זו. אחד המקומות שבהם מפגשים כאלה שינו ממש את האווירה הציבורית היא קרית יובל בירושלים, שבמשך שנים היתה נתונה למאבקים פנימיים בגלל תהליך ה'התחרדות' שהיא עוברת.

"הקמנו שם קבוצה של נשים שיושבות ומדברות יחד, מכירות אחת את השניה. פתאום אף אחת לא הדמות האנונימית המאיימת. אני באה לשם ואומרת לחרדים שיפסיקו להסתכל סביבם ולספור על כמה דירות עוד נותר להם להשתלט בבניין, אלא יתחילו לראות את האנשים שגרים שם. אם השם שלח אתכם לגור כאן, אולי זה כדי שתהיו קשר ליהדות לשכנים שלכם. ואני מזכירה להם את הפלוסים שהם נהנים מהם בגלל המגורים בשכונה מעורבת – וועד בית מסודר, למשל. לחילונים אני מזכירה שההתעניינות החרדית הקפיצה משמעותית את ערך הדירות שלהם, ושהנוכחות החרדית מחליפה את גורמי הפשע שהיו בעבר. חוץ מזה, גם חילוני רוצה שהבן שלו יעשה בר-מצווה בבית כנסת. ואם לא יהיו באזור אנשים דתיים שיתחזקו בית כנסת - איפה בדיוק הוא יעשה בר-מצווה לילד?

"אני חושבת שבקריית יובל באמת הצלחנו לשנות את האקלים, משכונת מריבה לשכונה של הידברות ואחווה, ואנחנו מנסים להביא את הקונספט הזה גם לנקודות חיכוך אחרות".

"תמיד כשאני מדברת עם חברותות", מסכמת צילי בחיוך, "כל אחת אומרת לי, טוב אל תשאלי אותי על החברותא שלי, היא באמת לא דוגמה, כזו מיוחדת... מסתבר שכולן מיוחדות מאד ויוצאות דופן. אנחנו היהודים, כולנו ילדים של הקדוש ברוך הוא. הקב"ה בחר כל אחד מאיתנו בפינצטה, ויש לו טעם טוב".