האשה שהעליבה את ר’ לייב דיין בפני תלמידיו

"וילנו על משה ועל אהרן" (במדבר י"ד ב')

אשה אחת נכנסה לבית מדרשו של הגאון ר' לייב דיין בירושלים ושאלתה בפיה, האם מותר להגעיל את מטחנת הבשר שברשותה. השיב לה הנישאל, אחד המיוחדים שבצדיקי ירושלים וגאוניה, שדעתו נוטה לאסור את פעולת ההגעלה. כששמעה האשה כך, פתחה לפתע בצעקות קולניות לפני כל התלמידים ואמרה: "כיצד אתה אומר לי עכשיו שאסור להגעיל, והלא לפני כמה שנים הורית לי להיתר"?

ולא נרגעה אותה אשה עד שהמשיכה לצעוק ולצעוק, ולבזות כהוגן את הדיין לעיני תלמידיו הרבים שהיו נוכחים באותה שעה בבית המדרש. ור' לייב דיין - פניו מתכרכמים ומאדימים מאוד מרוב הבזיון הנורא, אך הוא עומד ושותק, ואינו מוציא מילה מפיו.

כשיצאה השואלת מבית המדרש, ניגשו התלמידים לרבם ושאלוהו האם באמת הורה לה פעם להיתר. הגאון השיב בחיוב. "אכן, לפני כמה שנים היתה אשה זו אצלי ואמרתי לה שמותר להגעיל את מטחנת הבשר".

"היתכן"?! שאלו התלמידים.

ואז הסביר להם הרב את פשר הדבר. דעתו של מורי ורבי, ממנו למדתי את דרכי ההלכה, היתה להתיר את המטחנה, מנימוקים שעימו, ולכן כל זמן שהרב שלי היה בחיים, לא יכולתי לאסור את מה שהוא מתיר, אבל עכשיו, לאחר שרבי יושב בישיבה של מעלה, אמרתי לה את דעתי-שלי שאסור להגעיל את המטחנה.

מכונת הכביסה הטובה ביותר

ויותר ממה שלמדו התלמידים את דרכי הפסיקה, למדו מכאן עד כמה גדולה מעלתו של רבם שהניח לאותה אשה לבזותו ברבים, ולהכלימו בפני ציבור גדול, וכל זאת על לא עוול בכפו, שכן התשובה שהיתה מזומנת בפיו היתה מניחה מן הסתם גם את דעתה של האשה.

כשסיפרתי את הסיפור הזה לאחד הרופאים, התרגש הלה מאד, ואמר שהדברים עושים עליו רושם כביר, במיוחד לאור העובדה שהוא אחד השכנים של משפחתו של ר' לייב דיין. הרופא כל כך התרגש למשמע הסיפור, עד שקיבל על עצמו להרהר בתשובה בעקבות הדברים ששמע.

והוסיף הרב לצטט את דברי המהר"ל האומר שאם היו אנשים יודעים כמה טוב להם ולנשמתם כשמבזים אותם ברבים והם אינם מגיבים אלא מקבלים את הבזיון בשתיקה, היו רודפים אחרי בזיונות כאלה כמו שמחפשים אחר מרגלית טובה. יש בכך משום ציחצוח הנפש וזיכוכה מֵחטָאיה, ובבזיון אחד אפשר למחוק ולכבס חטאים רבים שלא היו נמחקים אלמלא אותו בזיון.

ראוי להיקרא חסיד

והמליץ על כך הרב דבר נוסף. עד היום חשבתי שפירוש המילה "חסיד" הוא מגיזרת "חסד", שכן מדובר באדם העושה חסד עם עצמו ועם אחרים. כשעיינתי בתרגום על המילה "חסידה" (דברים, פרק י"ד פסוק י"ח) מצאתי שהוא מתרגם "וחיוורתא", מלשון חוורון, הנגרם בדרך כלל כתוצאה מבזיון ברבים, ואם כן גם אחד כזה ששומע חרפתו ושותק, ראוי להיקרא בתואר חסיד...

מעלתו גדולה עד כדי כך שיש האומרים שהפסוק (תהילים, פרק מ"ד פסוק כ"ג) "כי עליך הרגנו כל היום", מוסב גם על זה השומע חרפתו ושותק, שהרי יש בכך משום הריגה מסויימת והוצאת דמו וחלבו, ומי שמתחזק באותם רגעים ומתקדש בקדושה של מעלה ואינו עונה, מקיים בנפשו את הפסוק הנ"ל.