שם הווי-ה על הכלי

"והיה אם מעיני העדה" (במדבר, ט"ו כ"ד)

עיניהם של צדיקים צופיות למרחוק ויש בכוחן להתבונן ולראות דברים שאדם מן השורה לא מסוגל לצפות. כוח זה מוטבע בהם בגלל העיסוק התמידי בתורת השם. העיניים שאינן יוצאות מן הגמרא מסוגלות לדברים על-טבעיים.

ולמשל, רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה מכיר בכלי אם הוא טבול אם לאו, ואמר שכאשר הכלי טבול הוא רואה עליו שם הוויה... כשסיפרו את הדבר למרן הרב מבריסק זצ"ל, אמר שאינו מתפלא על כך. "וכי פלא הוא על ר' איסר זלמן? האם את שיחות החולין שלו אנו מבינים"?...

מדוע נעצר רבי איסר זלמן בגרם המדרגות?

ואם רוצים לדעת מדוע לא התרגש הרב מבריסק מסיפור זה, כדאי לשמוע גם את הסיפור הבא.

גדלותם הענקית של גדולי ישראל האמיתיים נימדדת דווקא במעשיהם הקטנים, לכאורה, אשר התבוננות בהם תחנך גם אותנו כיצד להגיע להרגשים בדקי-דקויות ולהגיע למצב שבו נוכל להרגיש את ליבו של זולתנו.

זכורני מעשה שהתרחש בעת שלמדתי בת"ת "עץ חיים" ושגרם להתרגשות רבה בקרב כל הילדים שהיו נוכחים בשעת מעשה. היה זה בעת שמרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ליווה את חתנו הגר"א קוטלר זצ"ל, ונכדו רבי שניאור זצ"ל, עם שובם לאמריקה, בדרכם להקים את מבצר התורה הגדול של ליקוואד.

האב - מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל - ובנו, ענקי התורה, ניצלו כידוע בניסי ניסים מציפורני הנאצים בשואה, ולאחר שהייה קצרה בארץ ישראל טסו לאמריקה, ומרן הגר"א קוטלר זכה להיות שם ממקימי התורה ביבשת האמריקנית. הבן, ר' שניאור, היה אז בתקופת אירוסיו, והחתונה היתה אמורה להיערך מיד עם שובו לאמריקה.

התרגשות רבה ניכרה בר' איסר זלמן בעת שחתנו ונכדו ניפרדו ממנו, וירדו בגרם המדרגות, בדרכם לרכב שהמתין למטה, ושהיה אמור להובילם לשדה התעופה.

 והנה, הבחינו תלמידי הת"ת שר' איסר זלמן לא ירד עד לרחוב ממש, אלא ליווה את ר' שניאור ואביו רק עד אמצע המדרגות שהובילו מדירתו אל הכביש, נישקו וניפרד ממנו. תלמידי הת"ת ביקשו לדעת מדוע ולמה לא ירד הגאון עד למכונית. הלא דבר הוא!

ואז השיב להם מרן הגרא"ז זצ"ל תשובה מרטיטת לב, ושצריכה להרעיד את ליבו של כל אחד מאתנו:

"הרי לא כל חבריו של נכדי זכו להגיע למצב שבו הוא נמצא עתה. רובם נישחטו ונעקדו על קידוש השם, ואם כן כיצד יש באפשרותי לירד עד לרחוב, ולנשקו לעיני כולם, ולהפגין בכך את שמחתי; הרי יש משפחות רבות שלא הגיעו לרגע הזה"?

כך זוכים לגדלות ולקירבת השם, ורק כך ניתן להבין גם את המעשה הקודם בעניין הטבלת הכלי, כאשר הרב מבריסק התבטא שאינו מתפלא על מופת שכזה היוצא מתחת ידיו של אותו גאון...

מכתבה של הכלה ותשובתו של החתן

גם נכדו של מרן הגרא"ז, ר' שניאור, הלך בדרכי סבו, וגילה הרגשים עדינים שנחצבו בכור ההיתוך של הגדלות בתורה.

לא רבים יודעים על המכתב ששיגרה כלתו של ר' שניאור לאחר המלחמה. השניים היו מאורסים עוד לפני שפרצה המלחמה ובשוך הקרבות התברר ששניהם שרדו בחיים, בניסי ניסים.

והנה, זמן-מה לאחר שהתראו מחדש מקבל ר' שניאור מכתב מהכלה בו היא כותבת שמצידה היא פוטרת אותו מלהינשא לה. על המניעים שהביאו אותה לכך היא כותבת שלאחר כל מה שעבר עליה בתקופת המלחמה, היא כבר איננה בקו הבריאות כפי שהיתה לפני האירוסין, ולכן היא מודיעה לחתנה שלא תהיה בליבה כל קפידא אם לא יינשא לה.

ומה השיב לה ר' שניאור, שעמד בראשות ישיבת ליקוואד, לאחר פטירת אביו הגר"א קוטלר?

"הרי אֶת אבא שלך איבדת בתקופת המלחמה, אַת גם אינך עשירה כפי שהיית בעבר, ובנוסף לכך גם אינך בקו הבריאות, וצרות רבות עברו על ראשך. הסבורה אַת שגם אני, חתנך, אעזוב אותך לעת כזו"?

"היה לא תהיה".

השניים נישאו, ולמרות הבעיות הבריאותיות זכו להוליד ילדים שאחד מהם, הגאון רבי מלכיאל, מנווט כיום את מבצר התורה הגדול ביותר בעולם היהודי.

כך ניבנים עולמות, על ידי דברים קטנים לכאורה, אבל כאלה המסמלים את גדלותה וגבהותה של נפש האדם, בן ליוצרו.