איך "כופים" כביכול את מידת הדין לתת חיים?!...

"שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא: כ"ג ט"ו)

בא אלי לפני כמה שנים זקן מופלג, שעבר את גיל המאה, ובפיו שאלה: לפי הדעות בהלכה שכל ימי ספירת העומר מצווה אחת הם, האיך יוכל לספור בברכה, והוא בטוח - בגלל חולשתו העצומה - שלא יזכה לגמור את המצווה, שכן לפי כל הממצאים הרפואיים 'היה ברור' שהאיש יילך לעולמו תוך זמן קצר.

אני המלצתי לו לעשות ההיפך...

כיצד מתנהג תינוק חכם וממולח שאמו אינה רוצה לתת לו סוכריה כבקשתו? אומר בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו, ואז הוא כופה את אמו לתת לו את הסוכריה, אחרת תהא ברכתו לבטלה...

גם אתה עשה כן, השבתי לו. התחל למנות את ימי הספירה, ולפי דבריך שהינך חושש לדעה הסוברת שימי הספירה הם כולם מצווה אחת, תהא מידת הדין אנוסה כביכול להעניק לך אפשרות לגמור את כל ארבעים ותשעה הימים, אחרת תהא הברכה לבטלה.

וכך הווה. האיש שמע לעצתי, ורק לאחר חג השבועות ארז מטלטליו והלך לעולם שכולו טוב.

צריך לדעת שכך היא ההנהגה גם בשאר מצוות, כמו שחוטבי העצים לבית המקדש השלימו כל שנותיהם כדי שיסיימו המצווה, וכמו שחלוצי הצבא שיצאו להילחם בעד ישראל חזרו כולם לבתיהם עם תום ארבע עשרה השנים שבהן כבשו וחלקו את הארץ.