החושש מגדולה ראוי לגדולה

בפרשת השבוע חוזר משה ומבקש מאהרן: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך" (ויקרא ט, ז). ופירש רש"י (ומקורו בתורת כהנים): "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת". כלומר, משה מבקש מאהרן לגשת אל המזבח, מכיוון שאהרן התבייש לגשת. וביארו בעלי המוסר, שכך אמר לו משה לאהרן: דווקא מפני שאתה בוש – זאת הסיבה שנבחרת.

מכאן אנו לומדים יסוד חשוב: אדם המתבקש לתפקיד ולעשייה, אם חושש הוא מהאחריות הגדולה אשר תהיה מוטלת על כתפיו מעתה, ומתבייש לשמש בתפקיד נכבד וחשוב כל כך – זהו הסימן הגדול כי הוא הראוי לשאת באותה אחריות.

פעמים שנקלע האדם למקום שבו אין מי שיפעל למען הציבור, הן בפעילות ציבורית של חסד ועשייה למען הכלל, והן בפעילות רוחנית של הפצת תורה ולימודה ברבים. הוא מסוגל וראוי לכך לדעת רבותיו, אולם הוא חש ומהרהר בלבו: מי אני הקטן שאפעל ואעשה? ומתוך כך מתרפים ידיו ואינו פועל דבר. ענווה זו, ענווה פסולה היא – שהרי כולם מפסידים מכך: גם הציבור וגם הוא. הציבור מפסיד את פעילותו הציבורית והוא מפסיד את זכויות העשייה החשובה.

חז"ל מדגישים: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". כלומר, מצד אחד – אם יש מי שפועל ועושה את המלאכה כראוי, ואין צורך בכוחות נוספים במקום – אין טעם לפעול פעילות שגורעת בעשייה הטובה שעושים האחרים. התערבות כזאת באה בדרך כלל מתוך מניעים של רדיפת כבוד או מרצון להרוויח זכויות, אך לא מתוך דאגה לציבור לשם שמים. שהרי כבר יש מי שעושה זאת היטב ובאין מפריע.

ואולם מצד שני – כאשר יש צורך בעשייה ואין מי שעושה –  אז השתדל אתה 'להיות איש'. מלא אתה את החוסר הקיים גם אם הנך מתבייש לשאת בתפקיד נכבד כל כך. האמן בעצמך וביכולותיך ובסייעתא דשמיא המלווה את מי שפועל לשם שמים, עשה ובעז"ה תצליח. המציאות מוכיחה שדווקא אדם שמרגיש את כובד האחריות שבעשייה הציבורית וחושש שמא לא יעשה זאת על הצד הטוב ביותר, על אף היכולות הנפלאות שחנן אותו ה' – נכנס הוא לַדבר מתוך תחושה של כובד ראש ואחריות רבה, וזה הגורם לו לפעול כראוי כמעט ללא טעויות, וממילא הוא מצליח באופן הטוב ביותר. וכן להיפך: אדם שבטוח בעצמו, ומרגיש שרק הוא המועמד הראוי והמוצלח לתפקיד הציבורי – דווקא ממנו יש לחשוש. יהירותו עלולה לגרום לו שלא לדקדק בצעדיו, ולבסוף למעוד ולהיכשל. וכידוע מהעבר ובהווה שכל מנהיג שדיבר בהתנשאות והתרברב, נפל מיד לאחר מכן. משום שזו טיבה של הגאווה, וכפי שהטביע הקב"ה בטבעה: משבשת היא את שיקול הדעת הנכון ומובילה את המתגאה לקבל החלטות שגויות שמפילות אותו מתפקידו הנכבד.  

נמצא שהראויים לשאת בעול ההנהגה אינם מבקשיה והרודפים אחריה, אלא להפך, אלו החוששים מגודל המשימה ומצטנעים אל מול חשיבותה. אלו הרואים לנגד עיניהם לא את טובת עצמם, אלא את צורכי עם ישראל. רק הם הראויים ורק אותם מלווה סייעתא דשמיא לאורך כל הדרך. שבת שלום.