למה החליטה הדודה שלא לגבות את חובה מהאחיין?

"וצויתי את ברכתי לכם" (ויקרא, כ"ה כ"א)

כל שנת שמיטה מותירה אחריה יבול גדול לא רק של פירות הקדושים בקדושת שביעית שגדלו בשדותיהם של אחינו בני ישראל די בכל אתר שקידשו בכך את שמו של מלך מלכי המלכים, אלא גם יבול בלתי-נדלה של אוצרות-אמונה ובטחון במי שכל העולם שלו, ושבכוחו לספק ולתת פרנסה לכל באי עולמו, מביצי כינים עד קרני ראמים.

ניתן לומר בוודאות שבכל מושב ועיירה בהם יש שומרי שמיטה אפשר למצוא יהודי שיספר לך על מקרה אישי שאירע אצלו ושבאמצעותו ראה באצבע את ההשגחה האלקית המיוחדת על שומרי שמיטה. צריך רק לפקוח את העיניים ולא לסגור אותן במחיצות-של-ברזל ואז נוכל לראות בבירור שאכן מהשמים סייעו בידו של כל אחד שהקריב את עצמו ואת פרנסתו על מצוות השמיטה.  הספורים עוברים מאיש לרעהו ומביאים לחיזוק גם במושבים שבהם לא חלמו מעולם על קיום המצווה.

המעשים הללו מתגלגלים בהמון בין השדות והמטעים במושבים ובכפרים, אך לשמוע סיפור כזה מתושב רמת אלחנן, המתאר את הנס שהתרחש אצלו, זו בכל אופן אפיזודה מיוחדת.

כן, גם ברמת אלחנן השתדלו לשמור על שמיטה ואחד המקרים הללו היה בעת נטיעת פארק ברוקלין ותיכנון פינות הפרחים שלו, שהיו זקוקות להשקייה יומיומית.

בשנת השמיטה תשמ"ז השְתָּאו תושבי הקריה לראות במשך כמה שבועות את הרב מרא דאתרא הולך לאחר תפילת שחרית כשהוא עטור עדיין בטליתו ותפיליו ומשגיח על הפועלים הערביים בפארק שלא יעברו את גבולות המותר והאסור בהלכות השמיטה, מבחינת כמות ההשקיה וסידור הפרחים, ושלא יתעסקו אלא בפרטים ההכרחיים בלבד.

לאחר כמה שבועות הוחלט על תורנות של אברכים שיעמדו בפארק לאחר התפילה ויקפידו על הדברים הנ"ל. אחד האברכים הוא "גיבור" הסיפור דלהלן. גם הוא יצא למשימה זו כעשר פעמים, למרות שלא היה משופע בעודף זמן, והקפיד על הפועלים שלא יחללו את שנת השמיטה בתוככי רמת אלחנן.

במהלך שנת השבע, כך הוא מספר לנו, נסעו הוא ורעייתו לבקר את קרובת-משפחתם לה היו חייבים סך של כמה אלפי דולרים עוד מזמן רכישת הדירה. החוב הציק להם מאוד אך מעולם לא חלמו שלא להשיבו.

במהלך הביקור ישבו בני הזוג ושוחחו עם קרובָתם על דא ועל הא ובדרך אגב סיפרו לה על שמירת השמיטה גם בקריה "עירונית" והאריכו לבאר את גודל חשיבות המצווה על כל פרטיה.

לאחר מספר שבועות החליטו שהגיע הזמן להתחיל לפרוע את החוב. הם התקשרו אל דודתם והזכירו לה את הסכום הגדול שהם חייבים לה.

"על איזה חוב אתם מדברים?" - שאלה הדודה.

בהמשך השיחה התברר, להפתעתם העצומה, שלאחר הפגישה הראשונה בה תיארו ברגש רב את קיום מצוות השמיטה בשכונה הבני-ברקית, התחילה הדודה ללמוד ביסודיות את הלכות השמיטה והגיעה גם אל הלכות שמיטת כספים ופרוזבול, "ואז החלטתי שלא לגבות מכם ולו אגורה אחת מהחוב הגדול".

"וציוותי את ברכתי".