הרב יצחק זילברשטיין
לימוד תורה לאורו הקלוש של הנר בדירת השכנים
עד כמה אנחנו מוכנים להתאמץ למען לימוד תורה? הדורות הקודמים עלו עלינו בהרבה במוכנותם לכך
- משה מיכאל צורן / עלינו לשבח
- פורסם ט"ז אלול התשע"ו |עודכן
"אם בחקתי תלכו" (ויקרא, כ"ו ג')
וברש"י: "... הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה"
המעשה דלהלן התרחש בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בביתו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, גאב"ד דזגאר, הלא הוא סבו של ייבדל לחיים הגאון רבי בן ציון פלמן אב"ד קריית נחלת משה.
רבי בן ציון זצ"ל מוזכר בסיפרו של הגה"ק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, "קובץ שיעורים", בדבר שאלה שהעלה לפני המחבר. התמדת התורה לא פסקה בביתו בכל ימי המלחמה וגם בימים הקשים ביותר הקפיד הגאון זצ"ל ללמוד את כל הסדרים עם בניו שהיו אף הם גדולי תורה, כידוע.
בשנים ההן לא היו מנורות חשמל ובלילות למדו לאור הנר. כך קרה פעם שבאחד הלילות, כשהאב למד תורה עם בניו, כבה הנר. כיוון שהיה זה הנר האחרון בבית, ובזמן מלחמה אי אפשר להשיג נרות בחנויות ולא באף מקום אחר, ניגזר עליהם לכאורה לפסוק מלימודם באותו לילה.
אבל, לא מתמידים וצדיקים שכאלו ייכנעו כל כך מהר. מאחר ובערה בהם אהבת התורה חיפשו עצה כיצד יוכלו להמשיך ללמוד. רבי מיכל שלפוברסקי זצ"ל סיפר שבביתו של הגרב"צ פלמן זצ"ל היה קיר שהפריד בין דירתם לדירת השכנים ובצמוד לקיר עמד ארון. מעל הארון היה חלון קטן מאוד, ודרכו בקעה קרן-אור קטנטנה מהנר שדלק בדירת השכן.
ירידת הדורות
הגרב"צ, שנפשו חשקה להמשיך וללמוד, אמר לאחד מבניו שיטפס על הארון, עם הגמרא בידו, ולאור הנר המבליח מדירת השכנים יקרא את הסוגיה והוא יקרא אחריו.
וכך הווה. הבן קורא מלמעלה הוויות אביי ורבא והאבא מחרה-מחזיק אחריו מלמטה ושניהם יחד ממשיכים את לימוד התורה בחשק עצום.
הג"ר מיכל שלפוברסקי זצ"ל הוסיף לאמר: "אנחנו מתפעלים מהסיפור, אבל בזמנם היה זה דבר טבעי והנהגה פשוטה מאחר ואהבת התורה ממש בערה בהם", וסיים בנימה של צער: "ראו איזו ירידת הדורות; דבר שהיה כל כך פשוט בסך הכל לפני דור אחד, גורם כיום להתפעלות כל כך גדולה"...
והאמת היא שכאשר יש אהבת תורה, הרי המעשה הנ"ל באמת כל כך פשוט... גם בדורנו, ובכל דור שהוא, מסוגל אדם לחצות ימים ומדבריות ולעשות דברים על-טבעיים כדי להגיע אל הדבר שליבו חפץ בו, וכל אחד מאתנו נוכַח בכוחותיו האמיתיים כאשר הוא ניקלע למצב שכזה.
מאמצים להגיע בזמן לפגישה
אם יהודי ניזקק, למשל, להגיע לפגישה עם אישיות חשובה שבכוחה להביא לשיפור ניכר בפרנסתו, כמה מאמצים הוא יעשה על מנת שלא לאחֵר את הפגישה. ואם ניקבע לו זמן כזה שבו יש פקקי תנועה חמורים, וקיים חשש רציני - או גם לא כל כך רציני... - שלא יגיע בזמן, הוא ייצא מביתו שעות רבות לפני כן, ויעשה את הדרך עוד לפני הפקקים כדי שלא יעמוד בפניו כל מחסום בדרך לפגישה החשובה.
אבל כשיש לו חברותא או שיעור, והוא עשה את המאמץ המינימלי ויצא לדרכו, אך ניתקע בפקק, יש לו כבר תירוץ טוב לעצמו ולחברותא שלו. ניתקעתי בפקק... מה אתה דורש ממני - שאזיז את המכוניות בכוח...
וכאן טמונה נקודת האמת. רק בכזה מצב ניתן למדוד את הדרגה האמיתית שלך ואילו דברים זוכים אצלך לעדיפות מירבית, עד כדי כך שתצא מביתך שעה ארוכה לפני הלימוד כדי לא להיתקע בפקקים.
אהבה לתורת החיים
פשוט וברור הוא שאדם שאהבת התורה תקועה בליבו ובאהבתה זו ישגה תמיד, מסוגל ללמוד גם בעת צרה ומצוקה, ודווקא אז - כאשר בחוץ משתוללת מלחמה של ממש - תיגבר בו ביתר שאת האהבה לתורת החיים של עם ישראל, ואם הנר כבה באמצע הלימוד הוא יקיים את דברי חז"ל שאמרו על הפסוק (דברים, פרק ל' פסוק י"ב) "לא בשמים היא", 'שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה' (עירובין, דף נ"ה עמוד א').
סבו של ייבדל לחיים הגאון רבי בן ציון פלמן לא טיפס לשמים. הוא "בסך הכל" אמר לבנו שיעלה על הארון ויקרא את הגמרא לאור ה"אור" שבקע משם.
כדאי מאוד לספר את הסיפור הזה לילדים הקטנים ולתאר בפניהם כיצד הבן מטפס על הארון ומקרב את הגמרא אל האור החלוש הבוקע בקושי מהדירה השנייה, והאבא קורא אחריו למטה, ושניהם ממשיכים בשמחה את הלימוד. הילדים יתרגשו כל פעם מחדש, והאבא יחוש כיצד הדברים משפיעים עליהם בדרך לאהבת התורה.