למה גדולה כל כך זכותם של ’עשרה הראשונים’ בתפילה?

"ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו אֹיבֵיכם לפניכם לחרב" (ויקרא, כ"ו ח')

 ופירש רש"י: "אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה"

חיזוק גדול בתפילה אפשר לקבל מהקונטרס שיצא לאור על ידי כולל "בית דוד" בחולון העוסק בענייני תפילה שנאמרו ב'בר בי רב' שנערך בכולל. אחד       המאמרים הנפלאים הוא זה של הגאון רבי מסעוד בן שמעון בענין מצוות "עשרה ראשונים".

יש דברים שאינם גורמים לאדם טירחה רבה ולא הוצאה כספית גדולה, ולמרות שהשכר שמקבלים עליהם הוא עצום, רוב בני האדם לא אוחזים בהם.

והננו מצטטים את דבריו של הגר"מ בן שמעון:

במס' ברכות דף מ"ז עמוד ב': "ואמר ריב"ל לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו קיבל עליו שכר כולם. שכר כולם סלקא דעתך, אלא אימא נותנים לו שכר כנגד כולם". וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך אורח חיים סימן צ' סעיף י"ד, שישכים אדם לביהכנ"ס כדי שימנה עם עשרה ראשונים.

וטעם הענין מבואר ברבינו יונה שם וז"ל: כל אחד ואחד מעשרה הראשונים נוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם, מפני שהשכינה שורה בביהכנ"ס כשיש שם ציבור, דכתיב אלקים ניצב בעדת א-ל", עכ"ל.

ולמדנו כאן שמי שגורם שהשכינה תישרה בישראל נוטל שכר כנגד כולם, והעשרה ראשונים הם המורידים שכינה לביהכ"נ ולכן נוטלים שכר כנגד כולם.

הכרזה בשמים על עשרה ראשונים

וגודל מצוה זו מבואר עוד בדברי ריב"ל בברכות דף ה' עמוד א', דאמר ריב"ל לבניו קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי. ועוד מבואר שם דתמה ר' יוחנן שיש זקנים שהאריכו ימים בבבל, והרי באריכות ימים מתברכים רק בארץ ישראל כדכתיב למען ירבו ימיכם על האדמה וגו', וכיון דאמרו לו שמקדימים ומחשיכים לביהכ"נ אמר בזכות זה מאריכים ימים.

ומה נפלאים הם דברי ה'בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע' על הגמ' בברכות שם וז"ל: "כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים. צריך להבין מי מונה אותם, והיכן נמנים. ונ"ל בס"ד עפ"י הידוע שכל מצוה שיעשה האדם למטה המלאך מכריז למעלה הבו יקר לפלוני, דעביד עובדא דא, כדי שהצדיקים ישמעו ויברכו אותו. ולהיפך בעבירות מכריזין על רשעים כדי שישמעו ויקללו אותם.

"לכן במצוה רבה כזאת ודאי עושין הכרזה כי אלו העשרה ראשונים על ידם תישרה שכינה, וא"כ בראשון יכריזו "הבו יקר לה'" שהיה ראשון מעשרה ראשונים, ועל השני יכריזו שהיה שני, וכן על השלישי, עד סוף העשרה כולם, וכיון שמכריזין על השני שהיה שני גם הראשון מתברך עמו, יען שאם לא הקדים זה להיות ראשון, איך היה זה נעשה שני, וכן על זה הדרך, נמצא הוא נמנה עם כולם, דהוי כאילו מזכירים אותו, ומונים אותו עמהם". עכ"ל ה'בן יהוידע'.

למדנו מדבריו דהראשון עדיף מכולם דנמנה עם כולם, ושלאחריו נמנה פחות, א"כ עדיף להיות מהראשונים, ולא כדעה שסוברת שהעשירי עדיף מכולם. וכן פסק המטה משה והובא בכף החיים סי' צ' ס"ק צ"ו, וכ"כ גם בעטרת זקנים בסי' צ', וז"ל "ולעולם ישתדל אדם להקדים לביהכ"נ", והוסיף עוד שאפילו אם לא יהיה מעשרה ראשונים מ"מ יקדים, שכל המקדים הוא יותר קרוב אל שורש הקדושה, והאחרונים יונקים מענפי ענפים.

ומקור דבריו בזהר פ' תרומה דף קל"א והובא בראשית חכמה שער הקדושה פי"ז ד"ה גם וז"ל: וכל מאן דאקדים אתחבר בשכינתא וכו' יעו"ש. והוסיף עוד דיש מאנשי מעשה שנוהגים שאותו היום שאין הולכים להיות מעשרה ראשונים "מתענים". מכאן תדין עליך איזה קנס, וילך לב"ח, וסוף דבריו הם מדברי הראשית חכמה עשה קיצור לספרו, בשם "תוצאות חיים" עמ' ט' יעו"ש.

מי שלא זכה במצווה זו בשחרית - שישתדל במנחה

ויש לדעת דמי שלא זכה בשחרית להיות מעשרה ראשונים ישתדל להיות בתפילת מנחה או בערבית, וכן כתב שם בתוצאות חיים, והובא להלכה בבן איש חי פרשת מקץ אות א', ובכף החיים סי' צ' ס"ק צ"ט, ובאמת שגם מי שקיים בשחרית מצוה זו, יש מצוה להיות גם במנחה וערבית כמבואר בבא"ח שם.

ורבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים סי' י"ט אות ב' כתב דיש להזהר במנחה יותר כדברי הגמ' יעו"ש, וציין לדברי השלמי צבור בהל' תפלת המנחה ושם הוסיף דאפילו בעל חנות שיכול להרויח קצת אם ישתהה לבוא לביהכ"נ בין עשרה ראשונים, מ"מ מוטב שיפסיד קצת ריוח ושכרו גדול יותר מהמשכים לתפילת שחרית ששם אין לו הפסד ממון יעו"ש.

המתפללים הביטו אנה ואנה

הגר"מ בן שמעון הוסיף שלכאורה לא כדאי לצאת ראשון מעשרה אחרונים כיון שהוא גורם בכך לסילוק השכינה. הרב מרא דאתרא הוסיף על הדברים ואמר, שבימי ילדותו כאשר התפלל בבית כנסת לעדות המזרח בשכונת נחלת שבעה בירושלים "זכורני שבסוף התפילה ראיתי שהמתפללים מביטים אנה ואנה ולא ידעתי על מה ולמה".

עכשיו, לאחר דבריו הנפלאים של הגאון רבי מסעוד שליט"א, למדתי שהם הסתכלו כמה אנשים נשארו בביהכ"נ, כדי שלא ייצאו ראשונים מבין עשרת האחרונים.

יש לזכור דבר נוסף, המובא בסה"ק, בדבר הסגולה שיש בזמן זה, מהרגע שבו נכנסו עשרה מתפללים לבית הכנסת, ועד תחילת התפילה.

משל למה הדבר דומה, למלך שכינס את שריו לישיבה. פורוס השרים מונה, דרך משל, עשרים איש, ואם קורה שהמלך נכנס אחרי עשרת השרים הראשונים הרי שמעתה ממתינים לפורום המלא, ובינתיים אפשר לתפוס את המלך לשיחה אישית ולבקש ממנו על דא ועל הא, כיון שממילא הוא יושב כאן לפנינו, ועד שיתכנסו כל השרים הוא פנוי לשוחח על הכל.

כך גם, להבדיל, אצל מלך מלכי המלכים ששכינתו באה לבית הכנסת לאחר בואם של עשרת הראשונים, ומכיון שהשכינה כבר מצויה אפשר לבקש בקשות פרטיות עד תחילת התפילה...