הנפטר קם ממיטתו וסיפר מדוע הוצא להורג

"ואם בחקתי תמאסו" (ויקרא כ"ו ט"ו)

 ופירש רש"י: "... מואס באחרים העושים, שונא את החכמים"

כדי להמחיש עד כמה חמור עונשו של המזלזל בכבוד תלמידי חכמים נביא סיפור נורא שאלמלא הודפס עלי מגילת ספר בידי אחד מגדולי העיר בגדד, אי אפשר היה להאמין שהדברים התרחשו במציאות.

בספר "ליקוטי אמרי אבות" על מסכת אבות, מספר המחבר, שהיה מגדולי בגדד, בשם ספר "מעשי חייא":

"מעשה שקרה באברך אחד, בנו של גביר מופלג וגם חתנו של עשיר גדול, והיה האברך ההוא עשיר בעצמו, והקדיש כל עיתותיו רק לתורה ולתעודה, וכעץ שתול על פלגי החכמה והתבונה היה יושב בתמידות בהתבודדות בחדר סגור ומסוגר במשך כל שעות היום ולא יצא מדלתי ביתו החוצה.

"יום אחד ביקר הקיסר בעיר קראקא ותהום כל העיר לקראתו והכל רצו אל רחובה של עיר לראות את המלך ולברך את הברכה הראויה. האברך ההוא לא רצה לבטל תורתו ולילך החוצה ורק כאשר רכב המלך ברחוב העיר הציץ מחרכי חלון חדרו החוצה לברך 'אשר חלק מכבודו לבשר ודם'.

"והנה באותו רגע ממש נפלה פתאום אבן אחת מכיוון ביתו של האברך על סוסו של המלך. הדבר עורר סערה עצומה. הכל חפצו לדעת מי העז לפגוע בחיי הקיסר? מי ההין לעשות זאת? השוטרים עטו על הבית ולא מצאו בו רק אדם אחד, והוא האברך שישב ולמד כל היום.

"כמובן שהאברך טען שידו לא היתה במעל, אבל המלך בהיותו בטוח שהוא-הוא החוטא לא התחשב בטענותיו וגזר עליו עונש מוות.

"כל יהודי העיר לא נתנו שינה לעיניהם כי הכירוהו מקרוב וידעו בו שהוא צדיק תמים ומה לו ולפשעים כאלה. שיגרו מכתבים לכל שרי המלוכה, ביקשו והתחננו על נפש האברך, עד שהחליט המלך לשאול את פי הרב דמתא (בספר "מעשי חייא" לא מצויין מי היה הרב) ואם ילמד עליו זכות, ישאירוהו בחיים.

"להפתעת הכל, שתק הרב דמתא ולא דיבר מילה לזכותו, ויהי לפלא אדיר וכל הרואה ישתומם ויחרד.

"והאברך הוצא להורג.

"והנה, לאחר ביצוע פסק הדין, ביקש הרב דמתא להביא את ההרוג אל בית הכנסת, וכאשר עמדו נושאי המיטה ליד בית הכנסת, ניגש הרב אל המת ויען בקול גדול: מצווה אני עליך בגזירת התורה קום ועמוד ויוודע לעם סיבת מיתתך למען לא ירונו כל העם והשכותה מעלי את תלונות בני ישראל.

"ולתדהמת הכל, ישב המת במיטתו לעיני כל הרואים, ואמר: אנכי נשמת פלוני שזרק את האבן הראשונה על ירמיהו הנביא ולכן שולחתי לעולם השפל הזה כבר עשר פעמים כדי לתקן את אשר עוותתי, ובגלגול הזה תיקנתי הכל ונשארה נשמתי זכה ונקייה, לכן חשב הרב מחשבות לבל ידח ממנו נידח וצפה ברוח הקודש ולא לימד עלי זכות למען הביאני אל מקומי בשלום.

"כל זאת דיבר הנפטר, ומאז חדלו מלהתרעם על הרב וידעו שרוח הקודש דיברה מתוך גרונו".

מוסר ההשכל מהמעשה הנורא, הוא, עד כמה חמור עונשם של הפוגעים בתלמידי חכמים, ובוודאי שאין הבדל בין זורק אבן לבין משליך חצים בלשונו ומדבר סרה בתלמיד חכם.