מה יותר מרתיע עבריינים: עונש קשה או עונש וודאי?

ממשלות רבות עובדות על תכניות רפורמה שיעזרו להן לצמצם את אוכלוסיית בתי הסוהר. הסיבה לכך פשוטה: לא רק שבית סוהר אינו סביבה אידיאלית לעבריין משתקם, אסירים מהווים נטל כבד על משלמי המיסים. הבעיה? כולם רוצים כמובן לחסוך בכסף, אבל אף אחד לא רוצה לגלות שתוצאת החיסכון היא גל פשע מתגבר, שמקומם את האזרחים שומרי החוק.

ניסוי מעניין שביצעה מדינת וושינגטון לאחרונה מגלה שיש למעשה אפשרות לצמצם בעלויות הענישה לעבריינים מבלי לפגוע בממד ההרתעה. באופן מסורתי, נהגו שופטי המדינה לגזור עונשים בטווח של בין 30 ל-120 יום בכלא לעבריינים ששוחררו בניכוי שליש או שהיו 'על תנאי' ונתפסו כשהם מפרים את הכללים להם הסכימו – למשל, משתמשים בסמים. למדיניות הזו היו שתי תוצאות גרועות: האחת - היא היה יקרה מאד. והשנייה – היא היתה בלתי שוויונית. אם כל בתי הכלא היו בתפוסה מלאה, השופטים בדרך כלל שחררו את העבריינים בלי שום עונש. אם הכלא היה ריק, העבריינים יכלו להישלח ל-90 או 120 ימי מחבוש גם על עבירות פעוטות יחסית.

כדי להתמודד עם הבעיה, מדינת וושינגטון החליטה לנסות שיטה חדשה. כל העבריינים שהפרו את תנאי השחרור שלהם יישלחו לכלא למקסימום של שלושה ימים – אבל העונש יופעל בכל רחבי המדינה, ויבוצע מידית. לשופט לא יהיה עוד שיקול דעת בעניין, ולא תהיה התחשבות בתפוסת הכלא. "התכנית שלנו התבססה על תיאוריה של התנהגות עבריינית שפותחה עוד במאה ה-18", הסבירו בוושינגטון. "כבר אז נטען כי אנשים נרתעים יותר מהוודאות של קבלת עונש מאשר מחומרת העונש שהם עלולים לקבל אם ייתפסו".

התוצאות היו מדהימות. במשך 12 החודשים בהם יושמה התכנית, 9000 עבריינים שהפרו תנאי שחרור נתפסו ונשלחו מיידית לעונש קצרצר בכלא. המדיניות החדשה – עונש מיידי וודאי, גם אם קל יחסית – גרמה לצניחה של 84% במספר העבריינים שחזרו לסורם, והחיסכון בעלויות הכליאה איפשר להקציב יותר לתכניות גמילה ושיקום להם נזקקו העבריינים. הפילוסופיה הישנה, מסתבר, צודקת בהחלט: רוצים להרתיע מישהו? המפתח הוא לא איום בעונש מפחיד. המפתח הוא עונש עקבי ממנו לא ניתן להתחמק.