ב-Ynet מנסים למכור לכם שהנוער שונא גמרא. מה האמת?

מפעם לפעם הוויכוח הזה עולה מחדש: האם לימוד הגמרא מיועד לכולם? האם אכן ניתן לדרוש מתלמידי ישיבות תיכוניות כל כך הרבה שעות גמרא? ואם כבר משקיעים את השעות האלה, איך זה שחמש שנים אחרי הישיבה הם לא מסוגלים ללמוד דף גמרא בכוחות עצמם?

הטור שפרסם שלשום יצחק טסלר ב-Ynet, עם זאת, הרחיק לכת יותר מהרגיל. טסלר פסק שלימודי הגמרא הם אנכרוניסטיים מאחר שהם נשענים על טקסט בארמית ופירושים בכתב רש"י. ולמה לא נותנים לנערים האומללים ללמוד מגמרא מתורגמת בפונט רגיל? ניחשתם נכון: החרדים אשמים.

"כיום כמעט כל הנערים שומרי המצוות פונים לישיבות חרדיות או תיכוניות, ורובם המוחלט סובל משעות ארוכות של שיעורי גמרא מדי יום. החשש של הרבנים החרדים מפני איבוד שליטה, מביא אותם לדבוק בצורת הלימוד של פעם, תוך שהם מזניחים לחלוטין לימודי תנ"ך, אנגלית, מתמטיקה, לשון, מדע או היסטוריה.

"בישיבות התיכוניות, מאידך גיסא, מתביישים הרבנים ממה שיאמרו עליהם החרדים, ולכן התלמידים שלהם שנאנקים תחת עול בחינות הבגרות, סובלים מעול כפול הכולל גם לימודי "חול" וגם שעות גמרא אינסופיות שבשורה התחתונה גורמות להם לסלוד מהתחום לאורך שנים, לפעמים לכל החיים".

ראשית, מעניין שטסלר לא טורח ליצור הבדלה בין 'הסבל' של תלמידי הישיבות החרדיות ותלמידי הישיבות התיכוניות. עשרות בחורי ישיבות ובוגרי ישיבות אני מכירה אישית, ואף אחד מהם לא מגדיר את לימודי הגמרא כ'סבל'. להיפך. התחל איתם דיון על המסכת אותה הם לומדים ותראה אותם מתעוררים לחיים. מגיד שיעור טוב ללא ספק משדרג את החוויה, וחברותא מוצלח בכלל הופך את סדר הלימוד לתענוג. אבל מעבר לכך, עבור תלמיד הישיבה החרדי הממוצע, שלא סובל מקשיי למידה מיוחדים, לימודי הגמרא הם אתגר אינטלקטואלי שהוא לא יוותר עליו.

כמובן, לא כל עמוד בגמרא מעניין את הצעירים באותה מידה. טסלר טוען שצריך ללמד תלמידי ישיבות רק 'סוגיות נבחרות' ומעניינות במיוחד. אבל הרי אין לדבר סוף: מה השלב הבא, נלמד רק הלכות ריבית ולא הלכות כשרות המטבח, כי הראשונות מעניינות יותר? בציבור החרדי, מסכת נלמדת מהחל ועד כלה למרות עמודים קשים יותר, בגלל האידיאל של 'עמל התורה'. דור אחר דור של תלמידי ישיבות גדל על פירושו של רש"י לפסוק: 'אם בחוקותיי תלכו' – 'שתהיו עמלים בתורה'. אז כן, לפעמים זה ממש קשה. כל מי שבעלה לומד דף יומי בבית הבחינה בוודאי שמסכת עירובין דורשת הרבה יותר ספלי קפה וקימוטי מצח מאשר מסכת ברכות. אבל קשה אין פירושו 'מיותר'. גם אם הטקסט באמת נשאר מרוחק ולא מעניין ללומד, הערך הרוחני של עמל התורה ישאיר אותו צמוד לדפים, עובר בסבלנות משורה לשורה.

האם זה אומר שמישיבות חרדיות לא יוצאים תלמידים מתוסכלים שלא אוהבים ללמוד גמרא? וודאי שלא. יש תלמידים עם קשיי למידה אובייקטיבים, יש כאלה שקשיים רגשיים או משפחתיים מקשים עליהם להתרכז בלימוד כמצופה מהם, ויש כאלה שפשוט מעולם לא ספגו את ערך עמל התורה אל זרם הדם שלהם, ולכן יימלטו מהעמל הזה בהזדמנות הראשונה. אבל בעולם התורה החרדי לא מתקיים דיון בלתי פוסק בשאלה האם לצמצם משמעותית את לימודי הגמרא, ואף מחנך או חוקר לא העז לטעון לגבי תלמידי הישיבות החרדיות  כי: 'רובם שונאים את הגמרא'.

אז מה קורה בישיבות התיכוניות? עובדה אחת שמציין טסלר היא אכן נכונה. בישיבות תיכוניות נאלצים התלמידים להתמודד הן עם לימודים לבגרות והן עם לימודי גמרא. ייתכן שיש תלמידים שהעול הכפול הזה כבד עליהם מידי. מעניין רק איך מגיע אדם דתי ישירות למסקנה שבמקרה כזה יש לקצץ דווקא בלימודי הקודש, לא בלימודי החול.

(צילום: פלאש 90)

הטיעונים על כתב רש"י לא ממש ראויים להתייחסות רצינית. ילד דתי ממוצע לומד לקרוא כתב רש"י בשטף הרבה לפני שהוא מגיע לגיל ישיבה. והשמטת הדרישה לשלוט בכתב רש"י אולי תקל על יחידים, אבל תקשה על הרבים: צעירים שאינם מתורגלים בקריאת כתב רש"י ימצאו חלקים גדולים מארון הספרים היהודי נעולים בפניהם, ולא לכל הספרים הללו יש הוצאות חדשות בכתב עברי רגיל. וארמית? שוב, ספרי קודש רבים משובצים במאמרים בארמית. האם באמת אנחנו רוצים לגדל דור שנזקק להיעזר במילון בכל פעם שספר שו"ת משתמש בכמה מילים ארמיות? ובכלל – כמה קשה כבר ללמוד ארמית? אם כל ילד חרדי בתלמוד תורה מסוגל אחרי שנתיים-שלוש של לימודי גמרא להבין ארמית לא רע בכלל, איזה מחסום עומד בדרכם של תלמידי הישיבות התיכוניות? חוסר מוכנות לשנן מעט?

את התשובות האמיתיות ל'שנאת הגמרא' צריך כנראה לחפש במקומות אחרים לגמרי. נפתלי בנט וקמפיין חמש היחידות שלו יוכיחו שהנוער שגדל ברוח התרבות השלטת היום פשוט שונא להתאמץ או להפעיל את הראש ברצינות. הוא לא אוהב להשקיע בשום מקצוע שדורש מחשבה ומאמץ, יהיה זה גמרא או, להבדיל, מתמטיקה. אלא שבמתמטיקה ומקצועות דומים בני הנוער מוכנים לעיתים להשקיע בגלל התגמול הברור של תעודת בגרות טובה יותר, סיכויי קבלה למקצוע נחשק יותר, וממילא קריירה רווחית יותר. דפי הגמרא לא מגיעים עם צ'ופרים גשמיים מפתים כאלה – גם ציון מאה בבגרות בתלמוד לא ממש פותח שערים מקצועיים – וכך קשה יותר לאזור מוטיבציה כדי להשקיע בלימוד התלמוד.

אבל התלמידים, כמובן, אינם אשמים בלעדיים. אי אפשר לאהוב גמרא אם המורים שלך אינם חדורי אהבת תורה והתלהבות מהגמרא. ואי אפשר לרכוש את ערך עמל התורה אם אתה חי בסביבה שאינה מאמינה בכל ליבה בערך הזה. אם הר"מ מלמד גמרא באותו ניתוק שבו היה מלמד היסטוריה של המזרח הרחוק – התלמידים ישתעממו וילמדו שהגמרא אינה רלוונטית לחייהם. אם ההורים שמשלמים את שכר הלימוד המופקע של הישיבה התיכונית מתעניינים בציונים באנגלית הרבה יותר מאשר בציונים בגמרא – התלמידים יפנימו סדר עדיפויות שמציב את הגמרא בתחתית הסולם. אם האב שמבכה את 'חוסר העניין בגמרא' של בנו בעצמו לא פתח גמרא מזמן, אין מה להתפלא שהילד רק מחכה להתפטר מהלימודים המעיקים הללו.

כל הדברים הללו, כמובן, לא מוזכרים בטור של טסלר. הוא לא ממליץ על שינוי אווירה ציבורית, הקניית ערכים אחרים, או מציאת מורים שמדגימים בכל הליכותיהם אהבת תורה. במקום זה הוא מציע את הפיכת לימודי הגמרא ללימודי רשות, שיתקיימו אחרי הצהריים בלבד, ולא יכללו מבחנים. "זה הסיכוי היחיד", הוא מסכם, "להביא תלמידים לשנוא קצת פחות את הגמרא". ללא ספק, מטרה חינוכית נעלה עבור מוסדות לימוד דתיים: להעניק לתלמידים פטור מלימוד טקסט יהודי מכונן כדי שהם ישנאו אותו קצת פחות.עוד הישג חינוכי כזה ואבדנו.