פרשת כי תבוא: למה כדאי לנו להתחיל לאפות בבית?

פרשת "כי תבוא" כוללת בתוכה את פרשת הברכות והקללות. ברכות עצומות אם עם ישראל יצעד בדרך שהתורה מתווה, ולהפך – פורענויות קשות אם עם ישראל ילך אחרי שרירות ליבו.

אחת הקללות היא: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים (תלויים) לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" (דברים כח, סו).

מה הפירוש: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד"? רש"י מביא את הפירוש הפשוט, שחייך יהיו מוטלים בספק, משום שתחשוש שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. החיים יהיו תמיד "מנגד" – ממול. לא תראה את עצמך כמי שכבר זכה בחיים, אלא כמי שעודנו נלחם כדי לזכות בחיים.

רש"י מביא הסבר נוסף: "והיו חייך תלויים לך מנגד – זה הלוקח תבואה מן השוק. ולא תאמין בחייך – זה הסומך על הפלטר (האופה)" (מנחות קג).

דברים אלו טעונים ביאור. איזו קללה יש בלקחת תבואה מן השוק או לקנות לחם מן האופה? הלא זהו "לחם חוקנו" דבר יום ביומו?  

התשובה היא, זה שאנחנו רגילים ללכת מדי בוקר לצרכנייה ולרכוש לחם וחלב, אין זה אומר שזהו מצב אידיאלי. במבט של תורה וכשאדם במצב רוחני טוב, הוא אמור להיות בלתי תלוי לגמרי באחרים. הכל צריך להיות לו מעצמו – שתהיה לו קרקע, ממנה יקצור תבואה ויאפה לחם. כשהוא תלוי באחרים – זוהי קללה. כאמור, אנחנו רגילים כבר למציאות זו, אולם עלינו לדעת שזה לא אמור להיות כך. אדם אמור להיות "אדון" לעצמו ולא להיות תלוי בבני אדם אחרים - "ונא אל תצריכנו השם אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה" (מתוך ברכת המזון).

הרב שלמה וולבה ("דעת שלמה", מאמרי החיים מאמר שמיני) לומד מכך עניין חשוב. כשם שלהיות תלוי באחרים בעניינים חומריים זוהי קללה, על אחת כמה וכמה ביחס לעולם הרוחני. הצעד הראשון של האדם בבניין בית חייו, הוא לא להיות תלוי באחרים. לא לחקות אחרים ולא להיות תלויים בדעתם של אחרים מה לעשות וממה לחדול.

מה שאדם עושה רק מפני שאחרים עושים כך – אין בזה חיות. החיים תלויים מנגד, אולם הוא לא זוכה לגעת בהם.    

קין והבל הם מקריבי הקרבנות הראשונים המוזכרים בתורה. קין היה הראשון והבל הקריב אחריו. אלוקים לא שעה אל מנחתו של קין למרות שהוא היה הראשון שהתעורר לעניין מעצמו, משום שהוא הביא פשתן גרוע, ואין זה מן הראוי להקריב לאלוקים קרבן ממין פחות וגרוע. לעומתו – הבל, הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, ואלוקים שעה אל מנחתו. בעקבות כך, קין קם על הבל והרגו.

המהר"ל מפראג שואל (מובא ב"דעת שלמה" שם), מדוע הקרבן של הבל לא הגן עליו מפני חרב אחיו? הלא קרבנו התקבל בפני הבורא? והוא מבאר: למרות שאלוקים שעה אל מנחתו של הבל, עדיין זה לא היה עוצמתי מספיק כדי למנוע את ההרג. מדוע? משום שהתורה מדגישה, שהייתה גם "ביקורת" קטנה על התנהלותו של הבל. הדבר נרמז במילים "והבל הביא גם הוא" (בראשית ד, ד) וכך כותב ה"כלי יקר": "וראיתי בספר צרור המור "שמאשים" קצת את הבל שלא נתעורר מעצמו על הקרבן, כי לא הביאו עד אחר שראה את קין הולך ומקריב, ועל כן נאמר "והבל הביא גם הוא", במילת "גם" רמז, שאיחר קרבנו והביא מצד הקנאה באחיו".

הבל לא הביא את הקרבן מיוזמתו האישית, אלא מפני שקין עשה כך. כשאדם אינו עושה מיוזמתו אלא מפני שאחרים עושים כך, חסרה במעשה נקודת חיות, כך שקרבנו לא הגן עליו.

"חובה על האדם להתבונן בעצמו, מהם כוחותיו, מהו יצרו ומה הן מעלותיו, ומתוך התבוננות זו יבנה את בית חייו... זהו השלב הראשון בבניין בית חיינו, להשתחרר מהחיקוי והפזילה אל עבר אחרים, ולהגיע אל עצמנו ולדעת כוחותינו" (שם).

ובמילים אחרות – להפסיק לקחת מן הפלטר.