דבר תורה לפרשת כי תבוא: אז מה אם הידרדרנו? זה רק אומר שחפרנו יסודות עמוקים לבניין!

"תתביישו לכם", רשף האורח למול פקיד הקבלה העייף, "בחדר הזה אין רהיטים, אין חלון, אין מקלחת. אין פה כלום!"

"אדוני", משיב הפקיד בקול לֵאֶה, "זו המעלית"...

* * *

אחת מהברכות בפרשתנו: "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה". דקדק האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם, ה"קדושת ציון", מבאבוב: אם תהיה 'רק למעלה' מה צורך יש לכפול ולהבהיר ש'לא תהיה למטה'?

ה"קדושת ציון", מעניק דוגמה להבנת העניין: כאשר אדם רוצה להשליך אבן למרחק רב, הרי שהוא משיב את ידו לאחור בתנופה, כדי שיוכל לתת תנופה לאבן. כך בדרך הטבע, כאשר אדם רוצה לצאת מהשגרה ולהתעלות, שורת הדין הייתה שעליו 'ללכת לאחור' מעט, ליפול ממדרגתו, כדי שיוכל לעלות ולהעפיל. ירידה לצורך עלייה.

אולם כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה מבטיח לנו: "והיית רק למעלה", תוכל להתעלות בלי לרדת קודם ממדרגתך, "ולא תהיה למטה".

לבטח תפטירו: הלוואי שהיינו מצויים בדרגה רוחנית שכזו. לפניכם הסיפור המרטיט הבא: אחד מגדולי המרצים בדורנו שמעודדים חשיבה יהודית לעומק, נקלע לשבוע ימים לניו יורק, לרגל שמחה משפחתית. בעת שהותו שם ארגנו גבאי בית כנסת מסוים שהוא יישא מדבריו חיזוק כללי בענייני השעה.

לאחר הדרשה הוא מקבל טלפון מרעיה מסורה: "בעלי", מספרת האשה, "בן לאחת המשפחות המיוחסות ביותר. חלה ירידה רוחנית עזה במצבו, אינני יודעת ואינני מתעניינת מה הוא עדיין כן שומר ומה לא... אבקש מהרב שייצור איתו קשר וינסה לחזקו".

הכאב ניכר מכל תו בקולה, האיפוק שנדרש ממנה כאשר היא יודעת על כל מעלליו והוא סבור שהיא אינה יודעת מאומה, לבטח סחט כוחות נפש רבים כדי שלא לבייש אותו. אבל כעת היא העבירה את המושכות לרב.

נדלג על התחבולות הרבות שנקט הרב, ונספר שבערב שבת שבע ברכות, בחצות היום, ישבו הרב והאברך במשרדו של איש עסקים שנידב להם מקום שקט ללא עיניים מפריעות. במהלך השיחה האברך פרץ בבכי מר: "אם הייתם יודעים", הסביר לרב בדרך ארץ, "באיזה שאול תחתית אני נמצא, הייתם מסתובבים והולכים. הכל אבוד!"

הרב ישב בסערת רגשות ובמבוכה עזה על מקומו. כפי שסיפר לימים, לא היה לו מושג מה אומרים. ודווקא כאשר אין רעיון, הקב"ה שם את המילים הנכונות. הסכיתו: "כאשר רוצים לבנות בניין", אמר הרב לאברך, "חופרים יסודות. ככל שהיסודות עמוקים יותר, כך הבניין יציב וגבוה יותר".

הגמרא בסוכה מספרת (נג.:) שדוד המלך חפר יסודות לבית המקדש, יסודות בעומק 15,000 אמה! התהום עלה על גדותיו ורצה להציף את העולם, ודוד המלך השליך חרס עם שם ה' לעומק המים ועצר את הצפת העולם. אלא שהמים החלו לרדת והעולם היה בסכנת התייבשות. אמר דוד חמישה-עשר 'שיר למעלות' שבתהלים והמים שבו למקומם.

למה היו זקוקים ליסודות כל כך עמוקים? [ביחידות המידה שלנו זהו עומק של 7,500 מטרים. 7.5 קילומטר!!!].

דוד המלך ידע: כאשר רוצים לבנות יסוד איתן מבחינה גשמית, וקל וחומר מבחינה רוחנית, מוכרחים לעבודות תשתית יציבות בגודל זהה. עמוק יותר = גבוה יותר, חזק יותר.

אמר הרב לאברך: "ידידי היקר, אתה נמצא למטה, התשתיות ליסודות איתנים כבר מוכנות. כל שעליך להחליט הוא, האם אתה מוכן 'לבנות לגובה', לנצל את השפל בו אתה שרוי ליציקת יסודות לנסיקת-על ובניין האישיות"...

הסוף, בס"ד, היה מתוק מדבש. שלושה חודשים חלפו והרב קיבל טלפון לארץ הקודש, על הקו היה האברך הנרגש שהריק ברכות על ראשו של הרב וסיפר לו שהוא עזב את העסקים (וק"ו את כל השאר) והוא יושב והוגה בתורה רוב היום!...

* * *

נשוב לגמרא בסוכה: דוד המלך ברצותו לעצור את השיטפון, כתב את שם ה' על חרס והשליכו למים. חרס הוא דבר פחוּת בחשיבותו, לעתים אדם מרגיש שאם לא די בכך שהוא למטה, הרי שהוא משול כחרס הנשבר. דוד המלך מחזק אותו: תכתוב על החרס את שם ה', תתבונן בזכות שניתנה לך לעבוד את ה', תברח מהשיטפון ותעצור אותו.

על כל סנטימטר עומק בו ירדנו, ניתן להקים בניין לתפארת במידות ובתורה, אל תסתכל על הרהיטים החסרים, החלונות הנעדרים - זו המעלית. המקפצה שלך לזנק אל על. כעת, רגע לפני ימי הדין, זו ההזדמנות לקחת תנופה בלי למשוך את עצמך לאחור. והיית רק למעלה.