36 שעות במילאנו הזכירו לי: אשרי שזכיתי לחיות בישראל

כשהיא נכנסה לחנות, השיזוף הנוצץ של התמכרות לשמש הארץ-הישראלית לא הותיר בי ספק. זה שיזוף ששמור רק לצרפתיות. וכששאלה את המוכרת כמה היא צריכה לשלם, המבטא הסגיר אותה סופית.

המוכרת שאלה אם לדבר איתה באנגלית, והיא ענתה: לא, אני צריכה ללמוד עברית. כמה זמן את בארץ? שאלתי. חודשיים, היא ענתה בגאווה, בעברית. לפני חודשיים היא, בעלה ושלושת ילדיהם עשו עלייה מפריז לרעננה. כשאמרתי ברוכים הבאים ואיחלתי לה בהצלחה, ושיהיה להם יישוב טוב בקלות ובשמחה, היא חייכה. את יודעת מה? לכל מקום שאני הולכת, כולם אומרים לי ברוכים הבאים, שתצליחו. זה כל כך מרגש. היא לא הצליחה להחזיק בפנים את הדמעות, ושלי זלגו בתזמון מושלם עם שלה. מיד הזמנתי אותה לשבּת, והיא התנצלה ואמרה שבשבת היא בירושלים אצל אחותה, שעלתה גם היא לארץ.

בשבוע שעבר טסתי למילאנו לנסיעת עבודה, 48 שעות מרגע צאתי מפתח הבית ועד שובי. לאנשים נורמטיביים זה אולי נשמע כיף. אצלי זה היה כרוך בהתקפי חרדה, פלוס גב תפוס שבוע לפני כן. זו הייתה הפעם הראשונה מאז נולד בני בכורי, לפני כמעט 13 שנה, שאני עוזבת את הילדים. זו הפעם הראשונה שאני ישנה לילה לבד. וזו הפעם הראשונה שאני טסה עם קרקרים וצימוקים בתיק, בתור שומרת תורה, מצוות וכשרות.

מיד כשנסגרה הטיסה, כתבתי מייל לשליח חב"ד במילאנו. הוא נתן לי כתובות של שתי מסעדות כשרות. רק שתי מסעדות כשרות בכל מילאנו? חזרתי אליו במייל מפקפק. כן, הוא ענה. ויש מכולת כשרה. מוזר, חשבתי, וליתר ביטחון הוצאתי מהאינטרנט עוד כל מיני כתובות של מסעדות. גיגול קטן העלה שיש במילאנו כ‑7,000 יהודים ועשרה בתי כנסת, שרק באחד מהם יש תפילות יומיומיות. יש גם גנים ובתי ספר, ואנדרטה מימי השואה. לא מעודד, אבל בסדר. בקלות אשרוד. בערב מסעדה, בבוקר קרקרים וזירעונים. ממש מסירות נפש של אסתר המלכה.

מסעדה עם לובסטר

כשהגעתי למילאנו נדהמתי מכמה שאני מרגישה כמו דג מחוץ למים הטריטוריאליים שלו. מבחורה שגרה כמה שנים בחו"ל, טסה בהתראה של שעה ועבדה בכל אירופה, הפכתי לאשרי יושבי ביתך. הכול נראה לי זר וחסר היגיון. בערב, אחרי נשנושי קרקרים כוסמין יבשים לאורך היום, ביקשתי מהקונסיירג׳ במלון לבחור מתוך הרשימה שהוצאתי מהאינטרנט את המסעדה הכי קרובה למלון. הוא בחר, כתב לי פתק עם הכתובת המדויקת והכניס אותי למונית. כשהגענו ליעד נכנסתי להתקפת צחוק. רק אני יכולה לבחור מסעדה כשרה, ולנחות חגיגית וגוועת במסעדה עם לוגו של לובסטר. שוב מונית, והפעם, בלי לקחת ריזיקה, נסעתי לאחד המקומות שהשליח המליץ.

כשתהיתי אם הגעתי למקום הנכון, הבנתי שכן. רק שהמסעדה נעולה, וכדי להיכנס יש לצלצל בפעמון ולחכות שיפתחו. כל זאת מטעמי בטיחות, הסביר לי בעל המסעדה, יהודי מבוגר חובש כיפה, אוהד אייל גולן ומוזיקה חסידית. שאלתי את עצמי מה יש לו לעשות במילאנו, ואז הבנתי. באיזה עוד מקום הוא יכול לחלוש על חצי משוק מצוות הכשרות? כמה זכויות בטח יש לו למעלה. התיישבתי ליד אוהדי הפועל שבאו לראות את המשחק, בחור אחד אפילו הציע לחברה שלו נישואין בשולחן לידנו. ושוב הרגשתי בבית. כשכולם דיברו על קופסאות השימורים והקרקרים שהביאו לבוקר, הרגשתי כמו בדיחה של עצמי. מתברר שחוץ מכיסוי הראש עוד כמה דברים השתנו אצלי.

כשסיפרתי לבעלים על מסעדת הלובסטר, הוא סיפר לי שמי שמפעילה את המסעדה הכשרה השנייה היא רעננית לשעבר, שהתחתנה עם יהודי ממילאנו. מיד ריחמתי עליה. מה יש לה לעשות שם, בלי משפחה, בלי חברים, בעיר שהסנטר שלה זו קתדרלה ענקית?! מתברר שממש לא פשוט לה שם. כל הגעגועים שהיו לי בזמן מגוריי בארצות הברית עלו לי מחדש. אני מכירה את ההרגשה שלה מקרוב. את תחושת הבדידות בחגים, את הכמיהה להרגיש עם כולם את ראש השנה ולא את הסילבסטר, את ההרגשה שבארץ כולם בביחד המיוחד הזה, כשאני מתמודדת לבד מול העולם.

לישראלים הלבד הזה לא טבעי, לא בדי.אנ.איי שלנו. אנחנו נועדנו להידחף זה לענייניו של זה, והיא לבד שם. בשבת, למשל, אין במילאנו עירוב, ובקיץ שבת יוצאת בעשר בלילה, כך שהיא סגורה עם הילדים הקטנים כל היום בבית בלי יכולת תזוזה. אבל כאמור, היא מחזיקה שם בחצי השני של שוק מצוות הכשרות, אז כנראה שהשם עוזר לה לשרוד.

שוב במחשבותיי שבתי לעולה הצרפתייה הטרייה. כמה חופשייה היא בטח מרגישה בארץ: בכל מקום יש אוכל כשר, בעלה יכול ללכת חופשי עם הכיפה, ויש שמש כל השנה. והעיקר, כולם מאחלים לה בהצלחה לאן שהיא לא הולכת. ואני ממש לא מציינת את כל אלו בנימה צינית. כי אפילו שהיא רק חודשיים בארץ, היא מרגישה שכאן זה הבית שלה.

כשאני הולכת ברחוב ברעננה ושומעת צרפתית ואנגלית אמריקאית, אנגלית דרום אפריקאית ואנגלית בריטית, אני מתרגשת. הדוסית שבי והאצ״לניקית שבי מתחברות. מקבץ נדחי עמו ישראל מחד, והחזון של סבי מאידך. והעיר מלאה עולים, שכל אחד מהם עזב את הבית, את העיר, את בתי הספר של הילדים, את החברים, את הארץ שלו, כדי לעלות למדינת היהודים, גם אם קשה פה.

ומה הדבר הכי גדול שלקחתי איתי מ‑36 שעות מילאנו? שמהיום את "וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל", אני הולכת לומר בכוונה גדולה.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".