מי אני באמת?

מי אני? אמא, אחות, רעיה, מורה, תלמידה, בת, נכדה... ברור לי שכל מה שאכתוב אינו האני המהותי שלי. מהותי נמצאת אי-שם עמוק בתוכי. מהותי היא בעצם נשמתי,  חלק א-לוה ממעל שנפח הבורא בתוכי, ולעיתים החלק המהותי הזה מתכסה בכל-כך הרבה שכבות, שאני זקוקה לאינסוף התקלפויות - עד שמתגלה מהותי במיטבה, בשיא זהרה. רק אז אני יכולה לעמוד מול המראה, להתבונן עמוק-עמוק בעיניים שהינן ראי לנשמה, ולומר: "אני אוהבת אותך, יקירה".  תדמית, פחדים, לחצים, פגיעויות, אשמות, ושאר מיני מועקות עלי לנקות ולפזר, עד שזוכה אני להיפגש פנים מול פנים עם האמת שלי, מהותי הנצחית הזכה והטהורה שאין מילים לתארה עד שאני מתאהבת בה, באותה נשמה חלק אלוה ממעל. מכאן הדרך סלולה וקלה לאהוב את ה´ ואת כל מה שברא. מילים-מילים ואינספור ספרים מנסים להפוך אותנו ליותר מודעות, שמחות, אוהבות. הרצאות, שיחות ומיני תרגילים יש לרוב, אך עדיין, לא מעט נשים מדווחות לי: "אנחנו תקועות".

לכן החלטתי לעשות מעשה. את מה שאנו לומדות וחוות בסדנא למודעות עצמית-יהודית, לעלות על הכתב. כל זה לזכותה של תלמידה נפלאה שאמרה לי: "יעל, תכתבי את הכל. זה יהיה כדור אש" אבל רצוני האמיתי שזה יהיה יותר כדור של אור, שיתגלגל ממקום למקום, יאיר לבבות ויפתח את כל האוצרות. קוראת יקרה, כאן בטור הזה ניפגש בכל שבוע עם תמר, רחל ורינה. אנסה, ולו במעט, להעביר מן החוויה שבתהליך שלהן... אז קדימה, מתחילים: תמר רחל ורינה עלו על המכונית, ששעטה במעלה הכביש. "אני מקווה שאצליח לנהוג", אמרה תמר. "אני עדיין בריחוף של ההרפיה, זו הייתה חוויה מדהימה ומפתיעה".

רחל ישבה מהורהרת לידה, הקשיבה - אבל בעיקר הייתה כל כולה בחוויה. "זו פעם ראשונה בחיי שעברתי הרפיה ודמיון מודרך... בתוך תוכי תמיד לגלגתי על כל העניין... אני חושבת שנשביתי בקסם, זה מדהים! הגעתי לסדנא עייפה ועכשיו אני מלאת אנרגיה ושמחה. עם רעננות שכזאת עוד תציעי לצאת לסיור על החומות. "זה רעיון", אמרה תמר. בליל ירושלמי קריר התחילו להלך על החומות שלושת הנשים עם כוחות מחודשים, משוחררות, כל כך הרבה חידושים בערב אחד. "אני מחליטה בוודאות לצאת למסע", אמרה תמר, "ומה אתכן?". רינה ורחל הנהנו גם הן בראשן. קשה שלא לצאת למסע שכזה. הסקרנות מנצחת, ובעיקר התחושה שזה אמיתי, נכון ומצמיח... המראה הקטנה עברה בין כל חברות הקבוצה והאנרגיה בחדר הלכה ונהייתה דחוסה. להתבונן עמוק בעיניים, ולומר: אני אוהבת אותך כמו שאת זו משימה כלל לא פשוטה, אך המנחה התעקשה שכל אחת תנסה, תשתדל ותבדוק מה היא מרגישה. אחדות פרצו בצחוק של מבוכה וחלקן התפרצו בבכי מלא בושה. אלה שכבר הצליחו לומר הוסיפו: "אבל... אהבה עצמית נשמע כמו דבר שלילי, על גבול האנוכיות"; "איך אוכל לאהוב את עצמי כפי שאני, כשרשימת התיקונים שלי כל-כך ארוכה?", אמרה תמר, כשדמעה מבצבצת מתוך עינה. "צרחתי הערב על בני יונתן בן ה-5, ועכשיו אתבונן בעצמי, מלאת הנאה, ואומר שאני אוהבת אותי? זה פשוט נורא...". המנחה ביקשה לקחת נשימה, להתחבר לפנים, לנשמה... להירגע, להתרכז ולנסות להפנים שאהבה עצמית היא לב העניין.