כשרות וישרות

בדיחה עממית מספרת על אדם שנכנס למסעדה כדי להשקיט את רעבונו, אך לפני שהזמין את המנה המועדפת עליו, שאל בנימוס את בעל הבית האם המסעדה מספקת אוכל כשר. "ודאי" ענה בעל הבית, "וכי אינך רואה?" – והורה באצבעו על תמונת הבבא סאלי מתנוססת על הקיר לתפארה... הלקוח חייך ואמר לבעל הבית "אם הבבא סאלי היה מוכר ואתה היית תלוי על הקיר, הייתי אוכל בשמחה ובלב שקט, אולם כשתמונת הבבא סאלי על הקיר ואתה המוכר, אני עדיין לא רגוע לגבי רמת הכשרות במסעדה...".

פרשת שמיני בתחילתה, עוסקת בעניין חנוכת המשכן על ידי אהרון ובניו, ולאחר מכן בהרחבה רבה בנושא כשרות המאכלים, אילו סוגי מאכלים מותרים באכילה ואילו אסורים.

כדי לקבל מעט הבנה בכל הנושא של כשרות המאכלים, נביא את המשל הבא:

שני חולים שכבו זה לצד זה בחדר האשפוז בבית חולים. עם בוקר, נכנס מנהל המחלקה אל חדרם כשהוא מלווה בפמלייתו לצורך מעקב שגרתי. ניגש המנהל אל מיטת החולה הראשון, ולאחר עיון במסמכים השונים, הודיע לחולה ולבני משפחתו שהוא יכול להפסיק את נטילת התרופות, וכן הודיע שבית החולים מפסיק עם מתן הטיפולים שהוא קיבל עד כה. לאחר שהמנהל סיים את ביקורו אצל החולה הראשון, הוא עבר לחולה השני. לאחר שעיין במסמכיו הרפואיים, הודיע הפרופסור לחולה ולבני משפחתו, שהחל מעכשיו הוא מגביר את מינון מתן התרופות, בנוסף יש להתחיל סדרת טיפולים לא קלה, ואחרון ולא כל כך חביב, הוא "גזר" עליו דיאטה מאסיבית והגבלה של הרבה מוצרי מזון...

כשהחולה שמע את "גזר הדין הקשה" שניתך עליו, פנה למנהל המחלקה ואמר – כבודו, אפשר לשאול שאלה? "בוודאי" – ענה הפרופסור. "אני לא מבין", אמר החולה, "אני מסתכל על עצמי ועל חברי השוכב לצידי, אין ספק שגם אתה, אדוני הפרופסור, מבחין שקיים הבדל גדול במצב הרפואי של שנינו, מצב הבריאות שלי הרבה יותר טוב מאשר של חברי, אם כן מדוע לחברי אתה מפסיק את הטיפולים ומרשה לאכול כל מה שהוא רוצה, ואילו אני, שמצבי הרבה יותר טוב ביחס אליו, כלפי אתה מגביר את מינון התרופות ומגביל אותי בסוגי מאכלים, איזה היגיון יש בדבר?".

ענה לו הרופא "ידידי, שכנך לחדר נמצא במצב סופני, אני מפסיק עם הטיפול והתרופות כיוון שמצבו עד כדי כך נואש ששום תרופה לא תעזור לו. מצבך הרבה יותר טוב. עם טיפול נכון והקפדה על תזונה בריאה, תשוב לקו הבריאות...".

משל זה מופיע בדברי חכמים במדרש (ויקרא רבה יג', ב', מובא ברש"י), כמשל והסבר להבדל המהותי בין עם ישראל לאומות העולם. אומות העולם חיים וישראל חיים, אולם יש חיים ויש חיים. יש חיים במובן של לא למות ויש חיים עם כל המשתמע מכך – חיים מלאי חיות, חיים מחוברים למקור החיים – לריבונו של עולם.

הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל כעם סגולה, כעם קדוש. "כי עם קדוש אתה להשם אלוקיך, ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" ולכן – "לא תאכל כל תועבה, זאת הבהמה אשר תאכלו..." (דברים יד', ב'). במקום אחר נכתב - "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה... והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ', כה''). זאת אומרת, כיוון שלעם ישראל יש ייעוד רוחני, וזאת בשונה משאר אומות העולם, לכן הם מצווים לשמור על עדינות נפשם ולאכול מאכלים מאוד מסוימים.

נבאר יותר, ולשם כך נביא את דבריו של רבי שמשון רפאל הירש בספרו "חורב" (פרק סח'). התורה מציינת שני קריטריונים שצריכים להתקיים בבהמה כדי שתהא מותרת באכילה: היא צריכה להיות מעלת גרה ומפריסת פרסה. מה הפירוש מעלת גרה? לזן מעלי הגרה ומפריסי הפרסה יש ארבע קיבות. לאחר שהמזון עבר שתי קיבות הוא נדחף שוב כלפי מעלה דרך בית הבליעה, נלעס בשנית ומועבר לשתי הקיבות האחרות בזו אחר זו. בהמות אלו "מבלות" את מרבית זמנן בעיכול המזון – בפעולות צמחיות.

והנה, מבנה פיזי זה, יוצר חלוקה מאוד מעניינת לפי תכונות. הבהמות המותרות באכילה, בדרך כלל הן חיות בית "מתורבתות", מזונן צמחי בלבד, אינן מגלות עצמאות יתר ונוחות לקבל את עול האדם. לעומתן, החיות האסורות, הן חיות טורפות האוכלות בשר, אשר מפגינות עצמאות פראית, מתחמקות מכל עול ושלטון, בעלות יצר הרס וטרף רב עצמה...

אגב, הפרסה השסועה של הבהמות הטהורות, נראית אף היא כמיועדת יותר לעמידה מאשר לשמש ככלי טרף ומלחמה, כמו בכפות הידיים והרגליים של הבהמות הטורפות...

גם ביחס לעופות, התורה אוסרת באכילה את כל סוגי העופות הדורסים והטורפים. הותרו רק העופות היותר "מבויתים" כמו תרנגולים, יונים ואווזים.

אבחנה מעניינת זו מראה לנו שהתורה מעוניינת להרחיק את האדם היהודי מכל מזון העלול לגרום השפעה שלילית על דמותו המוסרית והרוחנית, מזון שיטביע בו נטיות של אכזריות, תוקפנות וכדומה - אם כהשפעה סמלית ואם כהשפעה ממשית.

איני יודע מה דעת עולם המדע ביחס להשפעת המזון על אישיות האדם, אולם היהדות מדברת על כך רבות, שתכונות האדם מושפעות מסוג המזון בו הוא ניזון. ניתן לעיין בדבריהם של הרמב"ן, הכלי יקר, האור החיים הקדוש, וכן בדבריו של רבי יצחק אבוהב בספרו "מנורת המאור" (נר ג', כלל ו', חלק ו' פרק ג'), אשר מרחיבים רבות בעניין.

ניתן נגיעה קטנה.

היהדות סוברת שלחיי האדם ישנה מטרה, ישנו ייעוד. היעוד יכול להיות מושג אך ורק על ידי שילוב ותפקוד נכון של הגוף והנשמה, בהרמוניה משותפת, שהרי הבורא חיבר את נשמת האדם עם גופו, כך שהגוף אמור להוות אמצעי קידום אל עבר המטרה. אם כן, כיוון שהדרך להגיע אל מטרת חייו של האדם עוברת דרך הגוף, צריך לדאוג שהגוף לא יפריע, שהגוף לא יעמעם את הפוטנציאל של הנשמה ויסיט אותה מהדרך הנכונה...   

נצטט את לשונו הזהב של רבי שמשון רפאל הירש: "מושג 'הגוף הטהור' ישמש נר לרגלנו. ייעודו הטהור של הגוף הוא לשמש להתגלות העולם אל האדם, והתגלות האדם אל העולם. רק הגוף מספק לרוח את הידיעה על העולם הסובב אותו, ורק הודות לתחושת הגוף יכולה הרוח האנושית לרדת אל מעמקי נפשו של כל יצור, ורק דרך הגוף פועלת רוח האדם על העולם שמסביבה, קולטת אותו בקרבו, או מטביעה בו את חותמה".

"נמצא, שייעודו של הגוף הוא להיות שליח היקום אל האדם ושליח האדם אל היקום. שיא השלמות של גוף האדם בתור שכזה הוא אפוא תלותו המוחלטת ברוח והימנעותו מכל קביעת עמדה משלו, כי רק כך יישאר רגיש לכל רושם קל שבקלים של העולם החיצוני ולכל דרישה קלה שבקלות של הרוח... לפיכך, כל מה שמחדיר לגוף יסודות של עצמאות יתירה ומכריעה, כפי שהם קיימים בבעלי חיים, כל מה שעלול לסחוף את האדם להיגרר אחרי מעשים שמקורם בתכונה הבהמית שבו, או עלול לגרום לו אטימות לגבי הרגשות אחרות – כל אלה מעמעמים את טוהרו של הגוף, הופכים אותו לבהמה ומקפחים את כושרו להיות שליח מעופף המרחף בין האדם והעולם" (חורב, פרק סח' אות תנד').

נצטט קטע נוסף: "ועתה ידע תדע כי השם אלוקיך, הוא לבדו נתן לך את הזכות להשתמש ביצורי עולמו למזונותיך, וכי אכילתך ושתייתך – כשהן מסולקות מן היסוד הבהמי – אמורות להיות מוקדשות לשמו יתברך, כדי לצבור כוח לעבודתו. הוא לבדו יודע את טיב היצורים שסביבך ואת טיבך אתה, והוא מדבר אליך לאמור: את אלה קח למאכל לך, ואילו את אלה אל תיקח, כי חישול כוחותיך, כביכול, על ידי הטעימה מן המאכלים האלה, נוגדת את רצוני, הם ימעיטו את כושר עבודתך כעבד השם!" (חורב, פרק סח אות תמח'). 

אלו דבריו הנפלאים.          

יתכן, שההקפדה ארוכת השנים של העם היהודי על כשרות המאכלים, היא ההסבר לעובדת הרחמנות היהודית, שבולטת כל כך לעין בכל מיני וריאציות כאלו ואחרות, אם זה בדאגה לאומית לחייל שבוי בודד, ואם זה בתסיסת חיי החברה, העזרה והערבות ההדדית בתוך כל הקהילות היהודיות הפזורות בערי העולם, ואם זה בעובדה שהיהודים, כציבור, לא מגלים נטיות של אכזריות ולא שמענו על קהילה יהודית שביצעה באופן מוצהר רצח, שוד וביזה...

רעיון זה טמון במילים הראשונות של הפרשה שעוסקת בנושא זה - "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא', ב'). רש"י בביאורו לפסוק זה כותב בכמה משפטים את מה שאמרנו, "זאת החיה – לשון חיים. לפי שישראל דבוקים במקום [באלוקים], וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות, ולאומות לא אסר כלום". לישראל יש חיים רוחניים, יש להם חיי נצח וייעוד מיוחד. הדרך להגיע אל אותו יעד בשלמות, עוברת דרך שמירה יתירה על המזון שמזין את כלי העבודה של האדם – את גופו.  

מובן שזקוקים אנו להרחיב את היריעה, אולם כאמור, מומלץ לעיין במפרשי התורה כדי לקבל תמונה ברורה, רחבה ויסודית יותר...

לפני שנסיים, אי אפשר לדון על פרשת שמיני מבלי להזכיר את הנקודה המדהימה הבאה:

בתוך "העיסוק" במאכלות האסורות, טמונה עובדה שאין להכחישה, שבידי משה היו ידיעות ברורות, מפורטות ומדויקות להדהים, אודות סוגי החי השונים.

נדגיש, שכשמשה לימד את בני ישראל פרשה זו, הוא היה "סגור" עם בני ישראל במדבר, לא עמדו לרשותו אמצעי מחקר כלשהם, רגליו לא דרכו על יבשות שאיש בזמנו לא ידע אפילו על קיומן, לא הייתה לו אפשרות טכנית לצלול למעמקי האוקיינוסים ולבדוק את כל סוגי היצורים הימיים, ובכל זאת הוא מציב בשם אלוקים עובדות מדהימות, הנה חלקם בפניכם:

לאחר שהתורה כותבת את שני התנאים הנצרכים לכשרות הבהמה, היא מציינת כ"בדרך אגב" שיש רק עשרה בעלי חיים שעונים על שני הקריטריונים, היא כותבת שישנן חיות, שנמצאות בקבוצת הביניים אשר להן רק סימן טהרה אחד והן אסורות באכילה. המרתק הוא, שהתורה קובעת בוודאות שישנן רק ארבע חיות שלהן יש סימן טהרה אחד – גמל, שפן, ארנבת וחזיר.

כיצד משה "לוקח אחריות" וקובע זאת בוודאות, וכי הוא ביקר בג'ונגלים הפראיים של אמזונס או ביערות הגשם בבוליביה? ואולי אי שם, בשמורת הסרנגטי בטנזניה, יש יצור שמשה אף פעם לא פגש?   

את השאלה הזו שואל התלמוד (מסכת חולין דף ס') – וכי משה רבנו היה זואולוג או צייד חיות? מהיכן שאב את המידע הזה, שיש ארבע חיות בלבד עם סימן טהרה אחד? משיב התלמוד – "מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים". זאת אומרת, נתון זה מוכיח את אמיתות התורה, שהיא נמסרה למשה מאת בורא ויוצר העולם... רק הבורא יכול להכריז קביעה כזו חד משמעית.

המלבי"ם בביאורו לתורה כותב – "וחכמי דור ודור חקרו ודרשו על כל מיני בעלי חיים הנמצאים בכל חלקי העולם, ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה, שיהיו לו שתי סימנים או סימן אחד. וזה מופת כי אלוקים ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה" (מלבי"ם פרשת ראה).

המלבי"ם, מוסיף "שמן למדורה" ואומר – "צא וראה, כי במקום שהציבה לה תורת הכתב אות ומופת שהיא מן השמים, כנזכר, גם אחותה – תורה שבעל פה נתנה לה מופת שהיא אלוקית". זאת אומרת, כשם שבתורה שבכתב אנו עדים לאמיתות התורה בהקשר של מאכלות אסורות, גם התורה שבעל פה "מפגינה" מידע מרשים בנושא זה, מידע שמוכיח מעל לכל ספק את אמיתותה ומקוריותה.

היכן? הבה ונראה. התלמוד, אשר נחתם לכל המאוחר בשנת 500 לספירה, מוסיף פרט זיהוי מדהים, שלא נזכר בתורה שבכתב – "כל שאין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא מעלה גרה ומפריסה פרסה" (מסכת חולין דף נט'). זאת אומרת אם יש לאדם בהמה, ואין לו אפשרות לבדוק בפרסותיה אם היא כשרה או לא, יש לו אפשרות לבדוק בשיניה. אם אין לה שיניים למעלה, וודאי שפרסותיה סדוקות והיא מעלת גרה, וממילא היא מותרת באכילה... במילים אחרות, כל בהמה מעלת גרה ומפריסת פרסה – אין לה שיניים עליונות (ישנם כאלו עם ניבים, לא עם שיניים), כל שאר החיות שאינן מעלות גרה ואינן מפריסות פרסה יש להן שיניים עליונות...

מסיים המלבי"ם - "ומאין נודע זאת להם, שלא נמצא מין אחד בעולם שהוא טמא וחסר שיניים העליונים? ומי בכל חכמי הטבע מעולם ועד עולם יגיד זאת...".

מדהים.

בדומה לבעלי החיים היבשתיים, אותו עיקרון אנו מוצאים גם ביחס ליצורים הימיים. התורה קובעת כלל - "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים אותם תאכלו, וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים... שקץ הם לכם" (ויקרא יא', ט' – י'). סימני הטהרה של הדגים הם סנפיר ושריון קשקשים...

המשנה, אשר נחתמה עם פטירת רבי יהודה הנשיא בשנת 192 לספירה, קובעת קביעה – "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר" (מסכת נידה פרק ו', דף נא' בתלמוד). זאת אומרת – כל יצור ימי שיש לו קשקשים – וודאי שיש לו גם סנפירים...

כמה הדיג היה מפותח בתקופת המשנה? הרי מאז שהמשנה קבעה את האמרה הזו, התגלו נהרות, אגמים וימים ובהם מיני דגים חדשים לאין ספור, הרי עד ימינו אנו מגלים מידי שנה סוגי דגים חדשים במעמקי האוקיינוס, ובכל זאת עדיין לא מצאו דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר...