אלול מזכיר לי לאהוב אותך אחרת

השגחת השם - פרטית היא. פרטית. ככה בלי הכנה מוקדמת או דפיקה על עדן החלון הפתוח לעת ערב. לי ולך היא ההשגחה אבל פרטית. וכמה עוברים אנו בדרך בלי לראות את האור, אה? כאילו מקרי. כאילו עם הנחל עברנו אך נשארנו יבשים. באמת לא רואים? כאילו בכאילו, עוד לא אהבתי די.

והנה שוב אלול מדייק איתי לאהוב אותך אחרת. רואה תמיד אך לא זוכרת להראות לך אותי עד שאני לדודי ודודי לי מתרפק על מפתן יומי.

וזה זמן מסוגל, אומרים האופטימיים. מכירים את המשפט? בטח שמכירים! בכל חודש קלנדרי-עברי יש רבבות של רגעים מסוגלים שכאלה. אבל תרשו לי לגלות לי סוד כך קבל עם ואתר הידברות המחודש: אין זמן מסוגל מזה שכן כולם יודעים שלפני העולם נבראה התשובה. ואם אין עולם אזי אין תשובה. ואם אין תשובה אין אותי ואין אותך.

בקנדה לא צופרים

לפני בדיוק 3 שבועות עליתי שוב על מטוס. הפעם קנדה קראה לי לסבב של זיכוי הרבים מטעם ארגון "הידברות". סבב רביעי שדחף אותי בחסדיו הרבים לזכות להעתיק את חיי, חיי בכורי בן כמעט 3 וחיי הוריי הפנסיונרים מסביב לגלובוס - עבור תשובת המשקל. והמשקל לתשובתי הוא עודף, היו סמוכים ובטוחים, ככה שאין לי באמת את ההבנה של מה לומר לכם קודם. על התודה או על הברכה?

וכך היה היום לפני שלושה שבועות: סגרתי מאחורי את דלת ילדותי מצוידת מזוודה ורודה (שלמחרת הלכה לאיבוד ונופש ביוון) ושערים של אלול - נפתחו עלי בדממה. הנוף לבש עננים קופצים ואני רק נשענתי לאחור. מעיזה לקמעה לדמיין כמה טוב יהיה בארץ המובטחת כשאשוב. וכלך העיכובים שעברתי בדרך – וודאי לא הקלו את הקושי.

וזה תמיד קשה לי לעזוב אותך - ארץ זבת חלב ודבש. גם אם לא פיזית, משהו מהלב הרך שלי, מתפזר לכל הרוחות ונאסף רק כשחוזרת לחיכך, ארצי.

ואתה לי ארץ. הארץ שהוא יתברך הראה לה את אברהם אבינו. לוודא שראוי הוא לה. ואני פוסעת בהיסוס רוב הימים, חרף שבטוחה במה שעתיד להיות שלנו בהבטחת אבות. כי בטורונטו לא צופרים. כן, כן! בטורונטו, לא צופרים (ואם צופרים אז זה רק ישראלים...)

וככה היה שבועיים ודקה. מאטים על כביש 401 מערבה. שוב אורזים ולמונטריאול. שוב פורקים ולקוויבק. שוב פורקים ואורזים לטורונטו ובחזרה בתעופת 12 שעות אל-על, אבל הלב כבר מזמן במזרח. עם השמש העולה. עם ירושלים הבנויה. עם השמחה השלימה.

לא בהכללה חלילה - אבל יש את אלה שבחיים לא תתפסו אצלם שקית אשפה מחוץ לדלת כניסה: מעין נימוס גויי. אבל לארח? חסדים? אין סיכוי. ככה זה כשהכל חייב להיות נקי, אין זמן להתלכלך וידיים של עמל.

ודווקא אלה שפותחים את ביתם ומשאירים את הזבל בחוץ יכניסו אליהם את הברכה הכי עמוק שאפשר. ומי שבא – ברוך הבא, ואיתו הברכה...

ואת זה לקחתי ממך טורונטו! לא, לא נסחפתם! לא לצפור, לא אוכל להתחייב. אבל לברך תודה על חסדים גדולים – זה כן, כי תבוא הברכה – משם.

רמז: גאולה שלימה

״כי תבוא״ הוא ההסבר הכי יפה לעולם על העובדה שהקב״ה מפזר עלינו ברכה. מפזר בלי חשבון. כי היא תבוא, הברכה הזו, אז אל תתבלבלו. ואל תתחבאו, ואל תחששו גם כשקשה. כי היא תבוא. ובל לכם להסתנוור מן השמיים, שמפילים מעליכם בצרורות כי אבנים טובות הן, כי היא תבוא הברכה שלכם.

ויש לנו הבאה נהדרת. אנו באים שעריו בתודה.

באים עם ביכורים. באים וחוזרים בתשובה. באים מאהבה.

כי מי שמאמין במקום, יודע שהמקום ישלח את המקום הכי נכון, בדיוק ברגע הנכון. וכך עלה במחשבה.

דקה לפני שבת, פה, בבית נעוריי, שלרוב התלוננתי על שהותי בו, ולא בחלומות באספמיא בחילוניותי השם ירחם, נזכרתי בכל ההשגחות הפרטיות שעלו לי בדרך ב-3 שבועות שהיו ואינם עוד. גירדתי את הקשיים בעיקר, והרגשתי את הברכה מתפשטת. ואז התביישתי כל כך. התכווצתי מרוב הדיוק האין סופי כמו שרק אין סוף החכמה יכול להביא עד אלי, והבנתי: האיסוף הטוב ביותר, הוא אליו, לחיקו. דווקא ברגעים האלו שאנחנו הולכים ולא באים. וכמה קל לשכוח לבוא עד אליו ובחזרה...

ועל זה תודה. על שיש את הברכה.

אברך אתכם רק שתי מילים: "גאולה שלימה". כמו שסבתא טרוביץ אומרת. "מה אני כבר מבקשת, רק גאולה שלימה!"

כי תבוא הברכה עליכם, ועלינו, ועל כל עמו ישראל ונאמר – אמן.

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת ר' דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל

לתגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה לאוריין-יסכה רייס: hashemonly@gmail.com  (לנשים בלבד!!)

רוצים להזמין את אוריין-יסכה רייס לערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום). חייגו לטל' 073-2221290 או במייל  aviva@htv.co.il