תפילת האם לראש השנה: "ריבונו של עולם, האמת שראש השנה שוב הפתיע אותי..."

ריבונו של עולם,

גלוי וידוע לפניך שראש השנה שוב הפתיע אותי. מאז שיש לי ילדים – הוא עושה את זה באופן קבוע. הרי כבר כמה שבועות שהם שרים לי: 'ישראל עם קדושים השכימו לסליחות', 'ותשובה ותפילה וצדקה', ושאר להיטי אלול פופולאריים בגני הילדים התורניים. כבר כמה שבועות שאני שומעת על ספר הצדיקים וספר הרשעים (כותבים שם את הגויים, אמא!). כבר כמה שבועות שהם מנסים להפוך כל אביזר בבית לשופר ולהרעים ב'טו-טו-טו'. אז פלא שזכרתי רק שראש השנה תיכף מגיע, אבל לא הייתי סגורה על מתי בדיוק ה'תיכף' הזה?

ונכון שקמים אצלנו לסליחות כל בוקר, כל המשפחה. אבל, אבינו שבשמיים, אתה יודע שאמא שקמה בחמש בבוקר היא לא הבנאדם הכי צלול, במיוחד לפני כוס הקפה שלה. ואיכשהו, עד שאבא חוזר מהתפילה פלוס סליחות, היא כבר שקעה לגמרי במקלחות בוקר, סירוק מכינים, מציאת נעליים אבודות, ומשא ומתן לגבי מה יימרח בכריך שנשלח עם הילד לגן ('לא, חמוד, אי אפשר לשים בכריך ירקות מהמרק'), ושכחה לגמרי שהיתה פה השכמה עוד יותר מוקדמת מהרגיל בגלל סליחות, והצורך של הילדים ללוות את אבא עד לדלת באיחולים חמים.

ריבונו של עולם,

אתה יודע שהילדים מזמינים תפריט לראש השנה כבר שבוע, והקניות לחג מצטברות כבר יותר משבוע, אבל בין רשימות אינסופיות של קניות (היה לוביה? כמה הם רוצים על הראש של כבש? אולי תבדוק גם בבני ברק?) ודיונים בשאלה האם להכין בכלל סלטים, והזמנות לאירוח והתארחות שניתנות ומתבטלות דבר יום ביומו, אמא קצת שכחה לזכור שכל הרעש הזה הוא סביב יום הדין, יום ההמלכה שלך עלינו. איפשהו בין המחירים של הבשר ועלי המנגולד שאזלו בכל החנויות, הצד הלוגיסטי של ראש השנה השתלט עליה לגמרי.

על שולחן העבודה של האם הזו, אתה הרי יודע, שוכן ספר על הימים הנוראים. היא אפילו מדפדפת בו לפעמים, כשהיא מחכה למחשב שיידלק או ממתינה למים שירתחו (צריך עוד קפה כדי לא להירדם). היא שרה עם הילדים 'חמול על כל מעשיך' ומכריחה את אבא לחזור על כל הנקודות העיקריות משיעורי-ראש-השנה ששמע בכולל. היא משתדלת יותר להעביר על מידותיה, ופעם בשבוע זה אפילו מצליח לה. היא עוברת בקפידה על חשבון המעשרות, מוודאת שהם הועברו במלואם ליעדם, ומוסיפה עוד קצת לצדקה. אבל רוב הזמן היא פשוט נסחפת במירוץ היומיומי הרגיל, שלא משתנה משמעותית בין אדר לאלול.

ריבונו של עולם,

אתה ראית אתמול איך האם הזו פתאום עצרה, נדהמת, כי הבינה שתקופת ההכנות לראש השנה – כמעט ותמה. ראש השנה כבר פה, ממש לעבר הפינה. ערב שבת, שבת, ואז...ערב ראש השנה. ואתה גם יודע – וכי אפשר להסתיר ממך – שהלחץ הראשוני שלה היה: 'איך עוד לא התחלתי את הבישולים', והלחץ השני היה: 'אבל עוד לא קנינו לקטנה גומיות חדשות לשיער!' אבל אתה גם יודע שהלחץ השלישי שלה היה אחרי שהיא לקחה נשימה עמוקה, והבינה כמה היא ממש, אבל ממש, לא מוכנה לראש השנה. ולא רק בתחום הקולינרי.

אז מה נאמר לפניך, יושב מרום? ומה נספר לפניך, שוכן שחקים? הלא אתה יודע ששיכחות כאלה, גם אם התרחשו לנו בעבר, עדיין הותירו פתח של תקווה בדמות תפילות ראש השנה בבית הכנסת, לימוד וחיזוק בחג עצמו, עשרת ימי תשובה. אבל איזה פתח נותר לאם הזו, שבמקרה הטוב תצליח ללכת לשמוע תקיעות שופר בראש השנה? ובעשרת ימי תשובה עדיין תהיה טרודה ועמוסה, בעזרת השם, במשימות בעבודה, בדדליינים, בטפסי פנסיה וביטוח לאומי, בהוצאת מרשמים לתרופות לילדים, בקביעת תור לנוירולוגית, בטיפולי ריפוי בעיסוק, בעזרה לילד שלומד קריאה, בניסיונות גמילה לקטנה, בהכנת ארוחות ובאיתור נעליים ובעוד אלף דברים שרחוקים מאד מהתמוגגות הקהל ב'ונתנה תוקף' או 'עת שערי רצון'?

ריבונו של עולם,

ראש השנה שוב הפתיע אותי, השם, אבל הרי הוא לא הפתיע אותך. עזור לאם הזאת, בתוך שאר כל אימהות ישראל, להמשיך לעשות את כל מה שאנחנו חייבות לעשות, אבל גם לזכור לנצל את קרבת הימים הללו, לזכור שראש השנה הוא יותר מעבודות בגן ובישולי סימנים. עזור לנו להמשיך במירוץ היומיומי בלי ליפול, אבל אפשר לנו לנשום עמוק לפעמים, להרים את הראש ולהסתכל על השמיים.

ובראש השנה עצמו? על הכהן הגדול שהתפלל בקודש הקודשים ביום כיפור נאמר שהתפלל אך תפילה קצרה שם, כדי שלא להבעית את ישראל. שלא יחשבו שמא מת חלילה בקודש, ולכן אינו יוצא משם. ובכן, את פריבילגיית הכהן הגדול אני מבקשת גם לנו, האימהות: קבל את התפילות הקצרות בדקות שבהן הילדים נאותים לשחק בקליקים בלי לריב. קבל את התשובה שנעשית במילים קצרות, בין השכבת הילדים לישון והתחלת בישולי החג. קבל את קבלת עול מלכות שמיים שנעשית בלי רוב עם בבית הכנסת, בין ארבע קירות הבית וצעצועים מפוזרים לכל עבר.

ושתתקיים בנו ברכתו של עלי לחנה, האישה שלימדה אותנו כיצד להתפלל, בראש השנה ובכלל: "ואלוקי ישראל ייתן את שאלתך אשר שאלת מעמו".