סיון רהב מאיר: הפגישה הראשונה והפגישה האחרונה שלי עם שמעון פרס

1. בפגישה הראשונה שלי עם שמעון פרס הברזתי מבית הספר. הייתי בכיתה ה' או ו', הימים היו ימי הסכמי אוסלו, ובטלוויזיה החינוכית בחרו כמה ילדים כדי לראיין את שר החוץ לתוכנית חגיגית, ערב ראש השנה. אני לא יודעת ממה התרגשתי יותר – להפסיד יום לימודים, או לפגוש את שר החוץ. התיישבתי לצפות השבוע מחדש בתוכנית הזו. לדעתי, הייתי אז יותר דתייה מאשר היום. דת השלום הייתה אז סוחפת ופופולארית מאוד.

וכך התחיל הראיון: "השלום הוא כבר לא תוכנית, הוא משהו מוחשי, האם צריך לשכוח את כל מה שלמדנו בבית הספר על מלחמות?". פרס השיב בחיוב: "אנשים הפסיקו להיות ציידים. הם לא צדים יותר, הם יוצרים. המדע מעניק לנו כל כך הרבה טוב ועוצמה, שיתר הדברים מחווירים".

השאלה הבאה הייתה שלי: "השנה היא שנת השלום במערכת החינוך. בימים אלה פורסם שמורה לגיאוגרפיה הסבירה לתלמידים שאסור להחזיר את הגולן. איך מורים כאלה יכולים לחנך אותנו לשלום?". פרס ענה בחיוך: "טוב, מורה לגיאוגרפיה אוהבת גיאוגרפיה... שאלה אחת היא האם לרדת מרמת הגולן, ושאלה שנייה היא האם לרדת מסיכוי השלום. אם נישאר שם, נשמור על מצב של מלחמה".

איזה סטיקר היית מדביק על הרכב, אנחנו ממשיכים לשאול, והוא עונה: "הגיעה עת שלום!" ואז הילד אלון אלתר, בן ה־13, תוהה איזה צבא יהיה לנו כשהוא עצמו יתגייס: "לצה"ל יהיה תפקיד שונה. היום הוא מגן על המדינה, כשאתה תתגייס – הוא יגן על השלום. יהיו לנו הסכמים ביטחוניים עם מדינות ערביות, נגד כוחות שיאיימו על השלום. עד עכשיו המזרח התיכון נלחם באויבים. עכשיו צריך להילחם בסכנות".

אלון ממשיך: "אתה חותם על הסכמים עם פארוק קדומי, שרוצה לחסל את ישראל". התשובה השמעון־פרסית צפויה מראש: "זה שיש כאלה שרוצים לחסל - זה לא חדש. מה שחדש זה שישנם כאלה שרוצים לעשות שלום. הפארוקים האלה שייכים לעבר, ואלה שחותמים – שייכים לעתיד".

לקראת סיום, המנחה אורן ציבלין תוהה: "גיבורי הילדות שלי היו ירון זהבי שניצח על חבורת חסמב"ה, אלי כהן האיש שלנו בדמשק, דני דין הרואה ואינו נראה שכל הזמן לחם בערבים בלתי מגולחים וזוממי רע. עוד חמש שנים, כשהאווירה תשתנה ולא יהיה במי להילחם, מי יהיו גיבורי התרבות?" פרס משיב, כמובן: "אנשים הוגים, יוצרים, סופרים, מדענים, משוררים".

הבנתם את הראש. כמה אמונה, כמה תמימות, ובדיעבד – כמה ניתוק. בסוף התוכנית, כשהקרדיטים כבר רצים על המסך, אנחנו נותנים לפרס תפוח בדבש ומאחלים שנה טובה, והוא כמובן מוסיף – "שנת שלום". אלא מה. 

2. החלום הזה שלו לא התממש, אבל היה לו עוד חלום חשוב, והרבה יותר ריאלי. חלום היהדות. השבוע לא דיברו מספיק על החזון הזה, אבל התורה, התרבות והמורשת היו חשובות מאוד לפרס. הוא כאב את הבורות והניכור. פעם אחר פעם סיפר על סבו, הרב צבי מלצר, ועל כך שהיה האיש המשפיע ביותר על חייו. אלפי פעמים שיחזר את פגישתם האחרונה בתחנת הרכבת, אז ליווה הסבא את נכדו שעלה לארץ ישראל ואמר לו שתי מילים: "תישאר יהודי".

20 ומשהו שנים קדימה. פגישתי האחרונה עם פרס התקיימה מיד אחרי יום הולדתו ה־90. החגיגות הגרנדיוזיות בבנייני האומה הסתיימו. דקות קודם לכן נגמר הפסטיבל המרשים, עם טוני בלייר, ביל קלינטון, ברברה סטרייסנד, ועוד ועוד. אבל פרס לא הלך לישון. תמיד הרי היה לו עוד אירוע. ה"אפטר פארטי" של חגיגות ה־90 התקיימה בשכונת שערי חסד בירושלים, בסעודת שבע ברכות של משפחה חרדית שפרס מיודד עימה כבר שנים.

הוא נכנס לסלון הבית עם מאבטח או שניים, בלי טררם, לקראת חצות. מזל ששמתי את הסלולרי על השולחן כדי להקליט. כי אחרי כל המחמאות וההכרזות ששמע והשמיע בערב החגיגי ההוא, כאן, בבית הפרטי, פרס דיבר פתאום אחרת. רגוע, אישי, אפילו נרגש. לא על הסכמים עם אויבים, אלא על הסכמים בין אוהבים. על חתונה.

"אני רוצה לברך את החתן והכלה", הוא פתח, "מה שיפה בעברית זה שאיש כותבים עם יו"ד ואישה כותבים עם ה"א, כלומר היו"ד של החתן, והה"א של הכלה הם ביחד יה. שמו של אלוקים. מי שנישא – תורם לאמונה באלוקים. אז אני מברך קודם כל אתכם, חתן וכלה, שתישאו את יה בליבכם. אתם מעמידים כאן הערב בירושלים דור חדש של יהודים חרדים. לא חרדים מבחינת התיוג, אלא חרדים לגורל ישראל. וכולנו צריכים להיות יהודים חרדים. חרדים לגורלה ולעתידה של ישראל.

"כשאני מסכם את הוועידה שהסתיימה הערב, אני חושב שהיו בה יהודים שגאים ברוחם, בשכלם. ולמה אני אומר את זה? כי מנסים לתאר אותנו כעם מסכן ועני לאורך הדורות, אבל אף פעם לא היינו עניים ברוח. אם יש לאדם פחות כסף או יותר כסף – מילא. אבל מי שאין לו רוח ורצון ונפש, הוא בעיניי אדם עני באמת. והאנשים שכאן יודעים את זה, שכל מי שבא מבערות הוא עני. עשיר הוא אדם שיודע שיש כוכבים בשמיים ושיש עומק של שורשים".

החתן והכלה הקשיבו היטב, ועימם עוד עשרות אורחים. דממה שררה בחדר כשפרס בן ה־90, שרק לפני רגע התחבק עם שועי עולם, המשיך והפציר באוזני הזוג

הצעיר: "אנחנו עם שספג המון וסבל המון, אבל לא איבדנו את הרעיון הבסיסי שלנו: ערכים יותר חשובים מנכסים. הנכסים האמיתיים שלנו הם ערכיים ולא פיזיים. זה נכון לצה"ל, זה נכון לכלכלה, זה נכון לכלל החיים היהודיים. קשה להיות יהודי, אבל כדאי. אני רוצה לברך את בני הזוג. שיילכו בדרכי הוריהם, שיידעו שהדבר הגדול באמת זה האמת של האדם המאמין, ואני מקווה שזה יהיה בית של חוכמה, של תורה, של חום, של ביטחון, של שלום. ברכות מקרב לב. טוב לשבת איתכם כאן יחד. מזל טוב".

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.