הטור המאויר לפרשת וילך: זה לא היה אור עילאי

"זהו! אני מתכוון לעשות את זה, לא אכפת לי מה יגידו עלי. אז מה אם אני ליטאי, מה אני לא בנאדם?! אני הולך להתבודד!". נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע...

"רגע", עצרתי, "לאן אסע עכשיו באחת בלילה?".

החלטתי להמשיך לנסוע עד שמשהו יעצור אותי!

זה קרה ב"ה, רעש חזק מהגלגל האחורי, פנצ'ר. כיביתי את המנוע. "זהו! כנראה שפה אני צריך לעצור, ממש  סימן מה'!"

יצאתי מהאוטו בהתלהבות רבה שהתפוגגה בן רגע.

"איפה אני? אבאל'ה!". סביבי היה חושך מצרים, לא ניתן לראות דבר.

ניסיתי לגשש באפילה, המשכתי ללכת אל תוך החושך, הפנים שלי נתקלו בקורי עכביש. "לאן אני הולך?" שאלתי את עצמי, "טוב, עד שמשהו יעצור אותי". זה קרה ב"ה, נתקעתי בעץ. "זהו, כנראה שפה אני צריך לעצור. ממש  סימן מה'".

"טוב, עכשיו מה עושים?".

לפתע הרגשתי פתטי. רציתי לבכות, פשוט רחמנות עלי. הבנתי שאני ממש מסכן.

התחלתי לצעוק "טאטע, נכון שאני מסכן?".

שקט מפחיד ואז לפתע נשמע קול, "כן... כן... כן...".

"מה זה?" שאלתי את עצמי וכולי רועד.

"ה' דיבר איתי! בכולל לא יאמינו לי! ה' דיבר איתי!".

המשכתי לדבר לעבר החושך "ריבונו של עולם, מה? אני באמת מסכן? אבל למה? אני לומד תורה, משתדל להיות בעל מוצלח, עושה חסדים... אני לא באמת מסכן...".

התחלתי לבכות...

לפתע הבנתי את אפקט ההתבודדות, באמת הרגשתי את ה' נמצא לידי... והוא גם דיבר אלי.

איזו השגחה! ה' ממש אוהב אותי...

עצמתי עיניים, כיוונתי את ליבי אל השמים, והרגשתי אור מאיר על פני, אור חזק מאוד, ממש אור עילאי...

"הלו, מה אתה עושה כאן? אתה בשטח פרטי! תפסיק לצעוק, יש כאן הד חזק, אתה תעיר את כל הקיבוץ!"

מתוך ההזיות פתחתי את העיניים, והבחנתי שלא מדובר בשום אור עילאי ולא נעליים.

היה מכוון אלי אור מסנוור של פרוז'קטור מתוך ג'יפ סיור נגד גנבים.

 "מה אתה עושה כאן באמצע הלילה? אתה נורמלי?", קרא לעברי אותו אדם בעל מבטא רוסי.

הרגשתי הפוך לחלוטין.

"מה... מה..." גמגמתי.

"אההה" אמר בגיחוך, "אתה באת להתבודד? בוריס, יש כאן עוד מתבודד...".

ממש הרגשתי כמו בדיחה, רציתי להיעלם.

"תקשיב ליצן, אני נותן לך 5 דק' להתחפף מכאן", אמר. הם נסעו.

יופי! עשיתי מעצמי צחוק... נתקן את הפנצ'ר ונחזור הביתה.

אבל למרות הכל, עדיין הרגשתי בעננים, הרגשתי שה' דיבר איתי באמת.

החלטתי להוכיח את אהבתי אליו וצעקתי בכל הכח: "טאטע אני אוהב אותך!"

שוב שקט מפחיד ואז פתאום נשמע קול: "חה... חה.. חה...".

השורה התחתונה

"וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה"

מי מאיתנו לא חווה בשלב כזה או אחר את ההרגשה של להיות ב"אורות"? עוד נתגעגע לתקופה הזאת, אך אם נתבונן לאחור אין בה ממש, זוהי מתנה מה' יתברך. ה"אורות" האלה באים כדי להאיר לנו את הדרך בתקופות מסיומות במהלך החיים, מעין גלגל עזר מה' שנותן לנו דחיפה כדי שנוכל להגיע לעבודה האמיתית בחיים האמיתיים - חיים של יצר הרע וניסיונות השכם והערב... חז"ל אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו".

בעצם אחרי ה"אורות" באים ה"בורות", היצר הרע מתחדש כל יום בפטנטים חדשים כדי להפיל אותנו. היצר של היום איננו היצר של אתמול. בכל פעם צריך לגייס כוחות חדשים, כמו לוחם מנוסה שיוצא להילחם, האויב ממציא תחבולות וכלי נשק חדישים. חובה עלינו להתעדכן באמצעים משוכללים כמו מכשיר לראיית לילה, כדי שגם בחושך העמוק ביותר נראה!

על מנת להישאר בדרך הנכונה בעבודת ה', רצוי להעביר ל"אורות נמוכים" בכדי לא להסתנוור.