"אל תדאגי", הרגיעו אותי, "לא משנה כמה חטאת – יש את התשובה!"

"אבל אין לי דרך למחוק את כל התמונות שהצטלמתי". אל תדאגי, יש את התשובה. "אבל אכלתי כל כך הרבה, מהכול...". אל תדאגי, יש את התשובה. "אבל דיברתי כל כך הרבה לשון הרע". אל תדאגי, יש את התשובה. זו הייתה התשובה לכל הספקות שלי. לכל הפעמים שאמרתי "אין סיכוי. אני כבר מלאת עוונות".

אל תתייאשי, נאמר לי. יש קונספט כזה שקוראים לו תשובה. ועל אף הדמיונות שלי, הוא לא לקוח מהסרטים ההוליוודיים על תאי הווידוי הקתוליים. לא. בהרבה סבלנות הסבירו לי שתשובה יהודית היא עמוקה יותר. היא כל כך עמוקה שהיא נבראה שנים לפני בריאת העולם. היא נחוצה יותר מחמצן, שמש ומים. היא פנימית. ונגזרת מהמילה לשוב. לשוב לרגע המעשה השגוי, להתבונן בו, בעצמנו, לחקור את הסיבה שעשינו אותו, ולתקן אותו משורשו. כמובן, גם הוסבר לי שיש שלבים בתשובה, כמו חרטה על המעשה, וקבלה לא לשוב ולעשותו.

ובעצם חטא הוא בכלל משורש המילה להחטיא, את המטרה. וברגע שאנחנו חוזרים בתשובה, למעשה אנחנו שבים למסלול הנכון, למטרה המדויקת, והעוון מתכפר לנו. הוא נמחק מהדיסק של המחשב הראשי. ברור שכבעלי תשובה בעלי ואני הרגשנו שמצאנו את אמריקה. הרי יש לנו כל כך הרבה דברים לשוב אליהם. כל כך הרבה רגעים להתבונן בהם, ולהיפרד, לפעמים בצער החרטה ולפעמים בצער של געגוע.

ואז שמענו שיש קונספט נוסף, סטארט-אפ. קוראים לו שבת שובה. ומי ששומר את השבת המיוחדת הזאת, נחשב לו כאילו שמר את כל השבתות בשנה. אני לא יכולה להסביר את האושר. אין כמוני אוהבת תור-אקספרס. כי תחילת התשובה, עם כל האושר, הייתה מלווה בתחושת עצם ענקית תקועה בגרון.

אני זוכרת את ההרגשה הקשה בתקופה שכבר הסכמנו להקשיב, ואפילו התעורר בנו הרצון לגלות את הסוד שהוא השבת. התחלנו ללמוד ולהתעניין. קנינו את ספר הילדים 'ל"ט מלאכות של שבת׳, מנוילן. משהו בציורים הצבעוניים ריכך לנו את ההרגשה הכבדה שכל העניין בכלל גדול עלינו. אבל ככל שלמדתי, ככה הבנתי שאני רחוקה מלשמור שבת באמת. הבנתי כמה טעויות אני עושה, במודע, בכוונה, בשוגג. אני ממש זוכרת את הצער הגדול שהיה לי מההבנה שאפילו אם אני רוצה מאוד, אין לי את הידע כיצד לשמור שבת.

כוחה של שבת

ואז הגיעה שבת שובה. שמרנו אותה אצל חברים מתקדמים בדרך מאיתנו. והידיעה הזאת, שיש רגע שמוחל לי על כל הפעמים שחתכתי נייר בשירותים, שהדלקתי את האור במקרר, שבררתי, שגיבלתי, ועוד לא נכנסתי לעולם המוקצה... הידיעה הזאת נטעה בי את הכוחות להמשיך ליפול בשבת, אבל גם לא להרפות ממנה.

אחרי שבת שובה, כך הוסבר, מגיע יום כיפור. יום כיפור הוא בעצם היום שבו שב משה רבנו מההר עם לוחות הברית, זו הפעם השנייה, אחרי פשלת העגל. ובהורדת הלוחות החדשים, השם יתברך סימן שהוא מוחל לעם ופותח דף חדש. ובימים ההם בזמן הזה, בכל שנה, ביום המסוגל הזה, ברגע תקיעות השופר, גם אנחנו, באמת, פוצחים בדף חדש. נקי. טהור. מלא מחילה. מלא וריק. נפלא.

הרהרתי. עגל עוד לא הספקתי לעבוד, אם כך גם תשובתי בוודאי תתקבל. ויום אחד גם אני אצליח בדרך ישרים.

טוב, הבנתי. תשובה היא דבר גדול ועצום ביהדות. בלעדיה, למעשה, אין יהדות כלל. אבל רעיונות יפים זה דבר אחד, ומציאות היא דבר שונה לחלוטין. כי מה קורה כשאנחנו עושים תשובה, או מנסים לעשותה, אך בלבנו שומרים פנקס עוונות? כמה פעמים קורה שהילד שלנו מפשל, ואנחנו שולפים את הפנקס הארור ומקריאים בפניו את כל הטעויות הקודמות שלו, כאשם בבית המשפט? כמה פעמים אנחנו מפנקסים בפנקס החובות והזכויות, בפנקס העלבונות והמחוות, את מעלליהם של בני הזוג שלנו, מחזיקים אותם קרוב קרוב, רק כדי לשלוף תחמושת בעת מריבה? כמה פעמים אנחנו מבקשים סליחה, אבל מגלים שמתחת לפני השטח גועש נהר של חובות שכבר חשבנו שהתנצלנו עליהם? כמה פעמים אנחנו שופטים את עצמנו ומעלים באוב את מה שאנחנו מתפללים לשכוח?

כולנו מכירים את המצבים האלה. אנחנו יודעים היטב בלבנו שיש בנו חיסרון באמונה, שאמורה להיות בסיסית. האמונה שאכן קיימת תשובה בעולם. תשובה אמיתית היא לא ככתם על חולצה לבנה, כזה שהצלחנו להסיר עם הרבה שפשוף ואקונומיקה, אבל משהו ממנו לעד נשאר על הבד. תשובה אמיתית היא זו שמחזירה חולצה חדשה ממש לארון. תשובה אמיתית, עם סליחה, כפרה ומחילה, היא היא תשובת יום כיפור. היא המחילה האמיתית של אבינו שבשמיים, שכל יום מתפלל שנחזור בתשובה ונתחיל מבראשית. והיא התשובה שעלינו להתפלל שנמצא אותה בלבבות כולנו, זה כלפי זה וכלפי עצמנו פנימה.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".