עם הנצח חוגג אחרת את השנה החדשה

"סבא שלי שוחה כל יום במשך שעתיים רצוף", התרברב ילד קטן בפני שני חבריו ביכולותיו הגופניות של סבו.

"זה נקרא הרבה?" גיחך חברו. "סבא שלי, מ-06:00 בבוקר עד 20:00 בערב שוחה ברצף. ואם זה היה תלוי בו - הוא היה נשאר עוד לשחות. אבל סבתא שלי מתעקשת שיחזור לבית".

"שניכם מצחיקים", קבע השלישי. "אין לכם מושגים בשבירת שיאים. סבא שלי נכנס לשחות בנהר לפני 20 שנה, עד היום הוא לא יצא"...

* * *

תחת אחד השיחים סיפר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין לחסידיו מעשה שהיה, אופייני לזמן ולימים ההם: אחד היהודים שלמחייתם חכרו פונדק מהפריץ המקומי, נקרא לפני הפריץ שתבע ממנו לפתוח את הפונדק שבעה ימים בשבוע. "לא ייתכן", קבע הפריץ בזעם, "שביום המנוחה שלך תשאיר את גרונם של תושבי הכפר יבש וניחר מבלי מעט משקה".

הפונדקאי התחנן, ניסה לרכך את הפריץ, להסביר לו עד כמה השבת קדושה ויקרה והבטיח להוסיף שעה יומית בכל יום מששת ימי המעשה כפיצוי. אבל הפריץ סירב לשמוע: "בכפר שלי בית המרזח יהיה פתוח שבעה ימים בשבוע, זהו המקום היחיד שאינני מרשה לשבות בו. אם אינך מעוניין לפתוח בשבת", התרה הפריץ, "עליך לעזוב את הפונד6595*ק ולמצוא פרנסה אחרת".

הרה"ק מרוז'ין השתתק ודממת מתח שררה בחלל החדר. כולם ציפו לשמוע האם אירע נס והפריץ מת או שמא חזר בו, או אולי היהודי מצא מטמון פלאי בזכות שמירת שבת, אך הרוז'ינאי נותר בשתיקתו. לבסוף העז אחד מנכבדי החסידים ושאל: "ומה היה הסוף עם הפונדקאי?"

הצדיק מרוז'ין ענה בארשת רצינית: "לא היה סוף. הוא ויתר על פרנסתו בכדי שלא ייאלץ לחלל שבת".

לאמור: גם כאשר סיפור כזה מסתיים בצורה בלתי נעימה ונוחה, אפילו מצערת על משפחה יהודית שאיבדה את מטה לחמה, צריכים לזכור שלא תמיד הסוף צריך להיות שמח. לאו דווקא כאשר מתרחש 'מופת', ישועה או תפנית בלתי צפויה, אזי נוכחים בקדושתה של השבת, ברום ערכה ויקרה. כמאמר האמרה המפורסמת: יותר מששמרו בני ישראל על השבת, שמרה השבת על היהודים.

אלא גם כאשר יהודי מתעצם בעוז-נפש למען קיום המצוות ונראה לעינינו שהוא הפסיד מכך, זה עצמו מסר טוב עבורנו לדעת לחיות כיהודים גם במצבים כאלה וללמוד לשמוח בהם.

אין סוף וגבול לרחמיו של אבינו שבשמים, הרי הוא מוכן ופותח יד לקבלנו בתשובה תדיר. אולם שומה עלינו להתבונן: בכח ובזכות מה מבקשים אנו סליחה ומחילה בכל יום כיפור?

יהודים בכל הדורות מסרו נפשם על קדושת ה' והיו מוכנים להגיע ל'סוף' דרכם, למרות שלא הבינו תמיד מה הסיבה שעליהם לעשות זאת; יהודים בכל הדורות הלכו עם הקב"ה בתמימות, בטחו בו והאמינו שהכל לטובה גם כש'אין סוף'. גם כשנראה היה שזה נתקע בנקודה השחורה.

מדה כנגד מדה מבקשים אנו מבעל היכולת והכוחות לאין סוף, שישפיע לנו מרחמיו האין סופיים, ויעניק לנו מחילה על כל חטאותינו כנגדו, בשוגג ובמזיד.

היבט נוסף יש כאן, של השוואת עם ישראל למול אומות העולם:

מדי תחילת שנה חדשה, חוגגים אומות העולם את המאורע בחגיגות ראוותניות וחינגאות שחיתות. הם אינם יודעים מה תביא השנה החדשה בכנפיה, אבל הם מתירים כל רסן ומנצלים את ההזדמנות לתת דרור ליצרם.

לעומתם, להבדיל בין הקודש ובין החול, בני אברהם יצחק ויעקב, מיד עם סיומה של שנה ותחילתה של שנה חדשה, עורכים חשבון נפש על השנה שעברה, עומדים לדין על לשעבר, וממליכים על עצמם ואישיותם מחדש וברצינות את מלך מלכי המלכים, לשנה חדשה. לשנים הבאות לברכה.

* * *

אבינו שבשמים, אצלנו אין סוף לשנה הישנה! יש מיד התחלה חדשה.

גם כשהסוף אינו נראה, או כשההווה נראה גרוע, כמו סבא שנותר בלי סוף בנהר, אנו יודעים שזה לא הסוף. שלוש פעמים ביום אנו מצהירים באמונה שלמה: "הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך". לרחמיך וחסדיך אין סוף ותכלית.

מתחננים אנו לפניך במידה כנגד מידה, גם אתה נהג בנו ברוב טובך כך: "כָּלָה (=סוף) אל תעש עִמנו", שלשנה החדשה הזו ובאלו שאחריה, תעניק לנו דף חדש ולבן, ונזכה להיות קשורים בך הלאה ללא סוף ולנצח נצחים.