כיצד ייתכן שעם ישראל מתפטר מכל חטאיו על גבו של השעיר לעזאזל?

בסלנג הישראלי הביטוי "שעיר לעזאזל" מסמל 'קרבן' שעליו 'מפילים תיק' כדי לשחרר את כל האחרים – שבדרך כלל יותר 'מקושרים' ממנו... כמה מפתיע - אבל זו אכן הגדרה קרובה לענין זה המוזכר בתורה (פרשת אחרי מות ויקרא ט"ז) בקשר ליום כיפור, כאשר בזמן בית המקדש היו משליכים 'שעיר' (עז) לארץ גזרה כשהוא כביכול נושא עליו את כל פשעי בני ישראל וזו כפרתם.

המפליא הוא שתהליך זה הינו שיא הכפרה של יום הכיפורים – כאמור שם וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה: כאשר השעיר סיים את תפקידו והושלך מאותו הר – היה כל העם מרגיש את הטהרה, והשמחה היתה פורצת גבולות.

וכך נאמר במקרא אותו אנו קוראים גם בקריאת התורה בשחרית של יום הכיפורים ...וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיקֹוָ֔ק וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל: וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת: וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י ה' לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה.

וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י ידו יָדָ֗יו עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה: וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר. לפי המבואר בגמרא וברמב"ם התהליך הזה הוא שיאו של יום הכיפורים ובו נגמרת הכפרה.

מה הרעיון הטמון בתהליך זה הנראה לכאורה כ'פולחני', ומיהו 'הפראייר' שעליו זורקים את כל העבירות?

עשיו – רומי – הנצרות - הריפורמה

ובכן לפי משנתו העמוקה של גאון מחשבת ישראל המהר"ל – המבוססת על דברי חז"ל - המסר הוא ש'עשיו' המכונה 'אִיֹששָֹעִ֖יר' (ראה פרשת תולדות) הוא השעיר לעזאזל – הוא המסמל את המורשת שבאופן עקבי מהוה אנטי תיזה ליהדות ולנושאי דגל התורה. החל מעשיו עצמו הרודף את יעקב, עבור דרך רומי ותרבותה והנצרות לענפיה, ועד לכמה גוונים של רדיפות, מסעות צלב ותקופות שמד שהתרבות הזו העניקה בנדיבות לאומה הישראלית תוך נסיון מתמיד לדחוק אותה ממעמדה ההיסטורי והדתי.

הגלגול האחרון של אותה הפרעה והסטה של עם ישראל מדת ישראל נעשה כבר בצורה מתקדמת יותר, בפיתוי של האמנציפציה שגרמה להתערות בחברה הנכרית, ובהמשך להיטמעות בתרבות האירופית וההשכלה עד לנטישת דרך התורה, לרפורמה ולהתבוללות.

המשך הרעיון הטמון בכפרת השעיר לעזאזל הוא זה המוזכר בדברי התלמוד, האומר כי עם ישראל בעצם בתוך תוכו נוטה אל ה' ואל קיום התורה והמצוות כלשון התלמוד: 'גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות מעכבים'. הוה אומר היצר הרע הוא המכונה 'שאור שבעיסה' – הוא המתפיח את הנטיות החומריות (והיצר – הסטרא אחרא - אף הוא מייצג את עשיו לפי הספרות הקבלית אלא שאין אנו מזדקקים לכך במסגרת זו) – ו'שעבוד מלכויות' שהן כל הטרדות ורדיפות הגויים עומדים בעוכרינו. נמצא שאותן אומות מציקות הן הגורמות את התרחקות עם ישראל מה' ולפיכך מוטלת האחריות עליהן והן נושאות באחריות ובעונש במקומנו.

מדינת ישראל בשביתה כללית וצום מרצון

אם ההנחה הזו שרק מפריעים חיצוניים מסיטים את עם ישראל מדרך התורה ומסיתים אותו להמראת פי הבורא – בניגוד לרצונו הפנימי -  נשמעת לכם בלתי ריאלית, מעין  סניגוריה בנוסח רבי לוי יצחק מבארדיטצוב, הרי שהכבישים הריקים במדינת ישראל ואוירת הקודש השוררת בחוצות יעידו על פנימיות לב העם הזה... כל עוד הרוב היהודי במדינת ישראל שומר על ברית מילה ועל צום כיפור – שתי מצוות שלכאורה אינן קלות ואינן נתפסות כאקט רציונאלי – הרי לנו עדות על הברית האמיתית בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. גם חילוניים מובהקים מתגלים ביום כיפור כמי שהניצוץ היהודי בוער בקרבם, והם נעים בין בורות ביהדות האמיתית לנטיה אחרי פיתויים ומשיכות מזדמנות – בעוד הניצוץ היהודי דועך אך לא נכבה... לאור זאת הטלת האשמה על ה'שעיר' המסמל את עשיו אינה בלתי מוצדקת: עשיו אינו שעיר לעזאזל במובן של 'קרבן' להצלת בעלי הכח, אלא הוא באמת האחראי העקיף לעוונות שלנו. כמובן, מאידך, מוטלת עלינו החובה לחזק את הרצון הפנימי ולהביא אותו לידי גילוי מעשי – וזו עיקר עבודת יום הכיפורים שהוא בעיקר יום של תשובה!

השעיר והקרח

המעניין הוא שהשעירות של עשיו שנולד בעל שער, מול יעקב הנקרא 'איש חלק' - משמשת כאן בביטוי סמלי לרעיון הנזכר לעיל. כפי שמסביר המהר"ל: עשיו ויעקב המכונים 'השעיר והקרח' בדברי חז"ל, מציגים אליגוריה של איש בעל שער שבשערו מסתבכת פסולת שקשה להפרידה, לעומת האיש שראשו חלק, הקרח, שבקינוח והינף יד הוא מסיר את הפסולת מראשו. כך הוא היחס בין העבירות של עם ישראל, שהינן חיצוניות בלבד ואינן נתפסות בעצמיותו, ובין העוונות של עשיו שהפסולת מסתבכת היטב וקשה להפרידה משערו הסבוך...

הרב מנחם יעקובזון הוא ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה