מהו הסיפור המרתק שעומד מאחורי הסוכה בת 250 השנים?

אם תיכנסו אל מוזיאון יהדות איטליה תוכלו להרגיש את ההיסטוריה באוויר. המוזיאון כולל חמישה חדרים רחבי ידיים, ובהם ארונות קודש עתיקים והרבה פריטים השייכים לחיים היהודיים באיטליה, מתקופת הרנסנס ועד ימינו אנו. אבל גולת הכותרת המוצגת במוזיאון בימים אלו היא סוכה עתיקה, אשר הובאה מוונציה וגילה המוערך הוא כ-250 שנה.

פרופ' דוד קאסוטו, אשר נחשב לאחד האיטלקים הוותיקים ביותר בקהילה ושימש כיו"ר בית הכנסת האיטלקי מעל  35 שנה, מציין כי הסוכה שניצבת במוזיאון היא בעלת ערך מיוחד, שכן היא מספרת לנו את סיפורם של יהודי ונציה בפרט ויהודי איטליה בכלל.

והוא משיב אותנו שנים אחורנית: "הגטו בוונציה הוקם שנים רבות לפני גטו ורשא, וכמובן לפני הגטאות של הכושים באמריקה. בעצם אפשר לומר שבוונציה המציאו את המושג 'גטו', אבל מאז הפך המושג הזה לבין-לאומי, כאשר הוא מבטא סגר של קבוצה חברתית מסוימת מפני סביבתה".

בעקבות מה הוכנסו היהודים לגטו בוונציה?

"ונציה היא עיר מסחר, היהודים לא התגוררו בה לפני 1516, אבל היו הרבה יהודים שהתגוררו במֶסְטְרֶה – זו העיר השוכנת על יד ונציה, והם התחילו להיכנס ולסחור בתוך ונציה עצמה. הם כינו אותה בשם 'הסֶרֶינִיסִּימָה' (השלווה) וכך נכנסו אליה. הסוחרים הוונציאנים ראו בעין שלילית את חדירת הסוחרים היהודים שכן נוצרה ביניהם תחרות, ואז החליטה מועצת העיר שיש לסגור את היהודים בחצר משלהם, שם הם יוכלו להישאר תחת עינו הפקוחה של הממשל בוונציה. כתוצאה מכך הם סגרו אותם בשכונת קצה – ב'גיטו נואובו', מקום שנחשב לשכונת עוני".

מגדלי קומות בזכות הסוכות

כשפרופ' קאסוטו עובר לדבר על הבתים בגטו ונציה, אי אפשר שלא להתפעל מתבונתם של יהודי המקום. "בתחילה היו הבתים בגטו בנויים משתי קומות", הוא מספר, "הכניסו לשם את היהודים ולא אפשרו להם להתפתח מעבר לחצר שהוקצבה להם, אבל אז הגיע חג הסוכות והיהודים ביקשו להקים לעצמם סוכות. אז הם בנו קומת גג מעל הקומה העליונה של הבניין, הניחו סכך וקראו לזה 'סוכה'. לאחר החג הם חיזקו את סוכת העץ וסגרו אותה לכדי יחידת דיור וכך נוספה קומה נוספת. בשנה שלאחר מכן הוקמה סוכה על גבי הקומה השלישית, וכך הלאה, עד שהגיעו לשמונה או תשע קומות בכל בניין. זה היה נחשב גבוה מאוד ביחס לבנייה של אותם ימים וקראו לזה 'מגדלי הגטו'. ברור לי שהשלטון המקומי לא היה מסכים באופן רשמי לכך שייבנו במקום מגדלים גבוהים, אבל הסוכות שימשו עילה כדי להוסיף קומות, ובעזרתן הסוו את העלייה בקומות".

וכפי שפרופ' קאסוטו מציין – לחג הסוכות (גם כיום) יש ייחודיות גדולה מאוד. "הסוכות למעשה מצליחות להשוות בין כל היהודים – עשירים ועניים, ויוצרות מצב בו כולם גרים בבתים ארעיים. אלא מה? שהסוכות בוונציה לא הצליחו לבטל לגמרי את המעמדות, שכן לעניים הייתה סוכה פשוטה ולעשירים הייתה סוכה מצוירת ומקושטת. כך, למרות הניסיון להשוות קטון וגדול, מצאו העשירים דרך להוכיח את מעמדם הכלכלי על ידי סוכתם.

"את הסוכה שאנחנו מציגים במוזיאון", הוא עובר לדבר על הסוכה המרהיבה שנמצאת בתצוגת מוזיאון יהדות איטליה, "קיבלנו ממשפחה מאוד אצילית ביהדות ונציה הנקראת 'משפחת סולם'. (ייתכן שהמקור של השם הוא משפחת שלום, כלומר שוּלֶם = סולם והעובדה שהשתייכו לקהילה האשכנזית אולי מחזקת השערה זאת). לבני המשפחה הייתה סוכה מפוארת במיוחד, שכן אחד מאבות המשפחה היה צייר והוא זה שצייר אותה לקראת סוף המאה ה-18. מאז היא עברה אצל בני המשפחה, שנה אחרי שנה.

"אנחנו קיבלנו למוזיאון את הפנאלים המצוירים, והותרנו לצדם מקום לפאנלים נוספים שאינם מצוירים. איננו יודעים אם זהו אכן גודלה האמתי של הסוכה, אבל אנחנו משערים שבנוסף לפנאלים המצוירים, היו גם כאלו חלקים. כמובן שזו השערה שלנו בלבד".

הפנאלים המצוירים, לדבריו של פרופ' קאסוטו, עשויים מעין חלונות-חלונות, כשהמטרה היא ליצור מצב בו המתבונן מהחלון אינו רואה את רחובות הגטו, אלא את יציאת מצרים על כל גווניה: באחת התמונות נראה עם ישראל יוצא ממצרים, בתמונה נוספת נראים המצרים הנשטפים במי ים סוף, בעוד תמונה נראה משה רבנו מקבל את התורה בסיני, כשהכל מוקף בנוף ונציאני טיפוסי.

"הפנאלים שהגיעו אלינו היו במצב לא כל כך טוב, חלקם עברו בלאי, וסביר להניח שבמשך השנים שיקמו אותם ושיפצו אותם מפעם לפעם ואחר כך אחסנו בכל פעם מחדש, עד לשנה הבאה. ייתכן כמובן שהיו עוד פנאלים מצוירים נוספים שלא שרדו".

הגטו במרוצת השנים

סיפור הקמתו של הגטו הוא כאמור סיפור של לפני חמש מאות שנה, אך מאז הגטו עבר לא מעט תהפוכות. "בשנים הראשונות להקמתו מצבם של היהודים שהתגוררו בו היה בסך הכל טוב. בשעות הלילה הם נדרשו להסתגר בגטו אשר שעריו היו נסגרים, אבל במשך כל שעות היום הם יכלו לסחור בכל מקום שרצו, ובתנאי שיישאו על בגדם גלגל צהוב או אדום (תלוי בשנה המדויקת) או כובע בצבע מסוים. אבל בסך הכל הם היו משולבים היטב בחברה הוונציאנית. עם זאת, בתוך הגטו היו ליהודים בתי משפט משלהם, והיו להם גם מפגשים חברתיים משלהם, וכמובן – חוקה שחייבה אותם כלפי עצמם. כך נוצרה מעין דמוקרטיה יהודית בתוך הרפובליקה הוונציאנית, וזהו דבר ייחודי בעולם".

לקראת שנת 1848, בתקופת אביב העמים, פרצו היהודים שברוב עמי אירופה את גבולות ההסגרים שלהם וקיבלו באותה תקופה אמנציפציה. הם כבר לא התחייבו לגור בגטו, אלא יכלו לצאת מהחומות. "רבים מהיהודים בוונציה היו בעלי אמצעים ובעלי מעמד, והם עברו למקומות יוקרה בוונציה. כתוצאה מכך רק עניים נשארו בתוך הגטו", מוסיף פרופ'  קאסוטו, ואף מציין כי כשהגיעה מלחמת העולם השנייה, יהודי הגטו נתפסו מידית על ידי הגרמנים ונשלחו מזרחה.

ומה קורה עם הגטו כיום?

"כיום הגטו קיים, אך לא מתגוררים בו יהודים. הבתים שם מאוד רעועים, שכן הם נבנו כאמור קומה על קומה וסבלו כל השנים משריפות, אז מתגוררת שם כיום בעיקר אוכלוסייה ענייה מאוד, שכאמור אינה קשורה לעם היהודי. אבל נותרו חמישה מתוך 13 בתי כנסת שהיו בגטו, והם אלו שמהווים תזכורת לסיפור המרתק של יהדות גטו ונציה".

עוד מציין פרופ' פרופ' קאסוטו כי בשנה זו, לרגל ציון 500 שנה לגטו בוונציה, ניתן לראות כי גם רבים מהגויים שמתגוררים באזור מגלים עניין במה שחלף על היהודים באותן שנים. כחלק מכך הוא עומד להרצות מיד אחרי חג הסוכות בוונציה במסגרת התערוכה המתקיימת שם על העם היהודי. הוא צפוי לדבר על ייחודם של בתי הכנסת הוונציאנים.

בין התאריכים 18-21 באוקטובר, חול המועד סוכות, יתקיים מיזם 'חצרות בירושלים' במסגרתו תוצג במוזיאון יהדות איטליה תערוכת 'החצר היהודית של וונציה' - הגטו. התערוכה מעבירה את המבקר מנופיה האידיליים של וונציה אל החצר היהודית (הגטו) הלאה אל הבית היהודי הוונציאני. פרט לסוכה יוצגו במוזיאון מוצרי טקסטיל ודפוס ואוצרות מונציה וכן גם בית הכנסת 'קונליאנו ונטו', שהועתק בשלמותו מחבל וונציה ומתפקד באופן פעיל במוזיאון יהדות איטליה עד ימינו.