מתמודדים בתשובה: איך עוזרים לנוער מתמודד לחזור אל דרך המלך?

אפתח דווקא באנקדוטה מזווית אישית: שכנים סוררים היו לי בימי טל-ילדות. מבתים 'טובים', כך קוראים לזה, הם הגיעו. בגיל 14 ואילך כנראה גילו 'את אמריקה'. הם גילו אוצר חינוכי עלום שסותר עולם חינוכי עשיר בן אלפי שנים. נהיו לפתע 'מאן-דאמרים' מפולפלים, חרף העובדה שבכיתה היו נקראים הזיבורית שבחברה. בבוקר אחד נצפו, כמה מוזר חברתית, עם ג'ינס צעקני, אוזניות ותספורת בלתי-גמורה. צווחים, בלי מילים, כי הם כמהים לשקים של חום ויחס מהסביבה החרדית האדוקה.

המשבר שפקד אותם התרחש במשך שנים מספר, כאשר יום הלך ונהיה מקולל מחברו. ופני ההורים - חפו. ברם, ביום בהיר אחד, בדיוק כמו הצעד הראשוני שקרה ב'בום' פתאומי, חלה תפנית בת 180 מעלות. הנערים אט-אט החלו לשוב הביתה. קשה לומר במתכונת האוטנטית הרגילה. בכל-אופן חוו את גיל ההתבגרות בצורה בוטה. אבל נותרו נאמנים לדרך ישראל-סבא. לאחר חודשים אחדים אף נישאו במזל"ט עם בת ישראל כשרה שחוותה תהליך-נעורים דומה.

התהליך הזה עבר, פחות או יותר, על מספר לא-מבוטל של בני נוער מהשכונה. רק אחדים מהם סרו ממש מן הדרך ומצאו עצמם בחברת ריקים ופוחזים, עצובים ונבוכים. השאר, כ-70 אחוז לפי הערכה, חזרו לחבק את הגמרא – ואף ביתר-שאת ועוז מבראשונה.

מבדיקה שערך "יום ליום" עולה, כי לא מדובר רק בשכונה הבני-ברקית הטיפוסית המדוברת (ולא ננקוב בשמה, כמובן). בשכונות חרדיות רבות ברחבי הארץ פגשנו בתופעה זהה: תהליך היפלטות מהמסגרת מסיבות שונות, היסחפות עם הרחוב הזולל ובסופו של יום שיבה הביתה מאהבה. יודגש, כי המבדק נערך בקרב נערים צעירים בגילאי ה-17 והסביבה (גיל ה'טיפש-עשרה'), לא בנוער בוגר יותר. איך זה באמת קורה ולמה? מה פשר התופעה המעניינת והמרגשת הזו? יצאנו לבדוק.

מרידה? לגמרי לא סופי

"המבדק", אומר הרה"ג רבי יחיאל פליסקין, ראש מרכז 'שתולים – מרכז העצמה תורני לנוער' ומי שנחשב לאמן החינוך לנוער מתמודד, "רק מוכיח את אשר חשוב להורים לדעת: מרידה של נער – זה לגמרי לא סופי. זהו בעצם תהליך. תהליך בירור זהות שעושה הנער לעצמו. כאשר יבינו ההורים שמדובר בתהליך זמני, יקל עליהם אפוא לקבלו בהבנה, לצד הרבה תפילות. כמו בכל חיפוש דרך, לעתים יש טעויות קיצוניות והנער מאבד דרכו, אבל אין זו סיבה להיסטריה מיותרת. יותר מזה: על ההורים להודיע לילדם בחום: 'תשמע מוישהל'ה. אנחנו יודעים שאתה נמצא כעת בחיפוש הדרך שמתאימה לך בעולם. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בדרך ושתמצא מה שמתאים לך'. כך, כאשר הם מעניקים לו תחושת רגישות ואמפתיה עמוקה, הם גורמים לו לעשות בהקדם את תהליך הבירור הפנימי – שלובש הרבה תלבושות ותחפושות זמניות – ולסיימו על הצד היותר טוב".

- אם זה חיפוש, אז כאמור, בסופו של יום אמורה להיות מציאה.

"אכן. בעיקרון, זהו תהליך נורמאלי. כל אדם בעולם עוסק בימי הנעורים בחיפוש זהותו. יש בחורים שיאמצו מנהגי צדקות בלתי-מקובלים, אחרים פתיחות יתרה ולא רצויה, לצד זאת, יש חלק מזערי מבני הנוער שבמסגרת זו בועט ומבקש בירור מיוחד משלו לזהותו. ככל שגדל הפער בין זהותו האישית לבין החברה או המשפחה שבה הוא חי – כך גם הבעיטה שהוא נותן היא חזקה.

"בא נניח, למשל, מה קורה עם ילד תוסס שנולד להורים מסודרים מאוד, קלאסיים מאוד. אצל האחים כולם הצליחו בחינוך, כי התלם בדיוק התאים להם, אך הוא, שקצת שונה מההווי של בני המשפחה וזקוק ל'על פי דרכו' שלו, מרגיש צורך ללכת רחוק, לעתים רחוק מדי, כדי לנסות למצוא את עצמו. עלינו לדעת, שככל שנתאים את החינוך ואת סגנון החיים לתכונה הבסיסית של הילד כבר בגיל 9 – כך נצמצם את המרד ב'גיל ההתבגרות'".

- ייתכן שככל שהדור חלש ושטחי, גם ההידרדרות, באותה מידה, היא כזו. אין כאן חשיבה פילוסופית מעמיקה. רק אי עמידה בפיתויי העולם הנהנתן של ההמבורגר. ומשכך, גם אותה בעיטה עזה שהנער נותן למחנכיו – יכול הוא גם לתת לרחוב שאליו נסחף.

"יש בזה הרבה. היה סיפור של נער שירד מהדרך. לאחור עשור ברחוב, עשה חשבון נפש כנה עם עצמו: 'לא מצאתי שידוך, לא התקדמתי בעבודה, לא בניתי אישיות יצוקה'. פתאום קלט שהתחכם אמנם, אבל לא עשה כלום עם עצמו. ואז שב לדרך אבותיו.

"בדרך-כלל זה קורה כבר אחרי שנתיים ימים. אדם מגלה שאין לו כלום בחיים; לא השכלה, לא חיים נורמטיביים. מאידך הוא רואה בחור בן גילו מסודר בשידוך, דירה ויש לו גם ילדים שמכבדים אותו. אז הוא מתחיל לקלוט את גודל השטות שעשה.

"העניין הוא, שבתחילת התקופה הוא מדומיין שכשייצא החוצה יהיה לו טוב. אך המציאות לא ככה. נער כזה לא נהנה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וכשהאכזבה גדולה – זה מזרז את הדרך שלו חזרה.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

"זאת מציאות שעולה על כל דמיון: כמעט כל בחור שירד מהדרך – חטף מכות שמימיות. אחד לקה במשברים כלכליים, אחד במשברים אישיים ואחד בתאונות, ירחם ה'.

"אני יכול לספר לך על בחור סורר שהיה נוכח בפיגוע, וזה הייתה 'קריאת – השכמה' שלו לשנות כיוון בחיים. אני מכיר אחד שחווה תאונת דרכים קשה וזה הביא אותו לחשבון נפש. כל האכזבות המעיקות הללו גורמות למצפון היהודי והידע התורני להתעורר (אף שנראה כי אינם) והם לא נותנים מנוח, כשהנער רואה שהקב"ה לא שותק ומעורר אותו, הוא מוצא אותו גם –ואולי דווקא – בעמקי הבכא.

"יודעני, שיש גם בחורים שרצו מאוד לשוב לדרך הישר והם רק ביקשו את היהודי שפשוט יושיט להם את היד. בהמשך, בעזרת ה', הם פגשו לפתע, באורח אקראי למדי, ביהודי שמצא מסילות ללבבם והביא אותם לתהליך שיבה אמתי.

"ככלל, על ההורים לדעת שלפעמים הישועה מגיעה ממקום לא צפוי לגמרי, כמעט 'מתחת לאדמה'. ונביא כמה דוגמאות, על פי מעשים שהיו:

"קורה (לעתים נדירות) שבחור מוצא חבר כלבבו, שהוא 'חבר טוב' ומכוון אותו לדרך הנכונה, או מקשר בינו לבין רב מתאים וכדומה; קורה שבחור עובד אצל מעביד ירא שמים, וכידוע למעביד יש השפעה על העובד, וכך הוא מכוון את הבחור הנבוך אל הדרך הנכונה; קורה שמתחדש קשר בין בחור לבין רב שלימד אותו בעבר (בתלמוד תורה, בישיבה, ועוד), ואותו רב מצליח למצוא מסילות ללבבו; קורה שבחור מוצא באיזשהו מקום ספר חיזוק מיוחד שמדבר ללבבו, ופותח לו את הפתח חזרה; היו מקרים שבהם בחורים הגיעו לציוני צדיקים, ושם התעורר לבם לתשובה שלמה; היה מקרה שבו בחור מתמודד קיבל משרת 'מדריך' בישיבה לצעירים, ועל ידי משרה זו הפך להיות דמות חיובית, כמתחייב מתפקידו; היו מקרים שבהם קרוב או ידיד 'סחב' בחור מתמודד לשיעור תורה מסוים, אותו בחור הגיע פעם אחת בהיסוס, ואז אירע הפלא, הבחור התחבר לתוכן השיעורים, וחזר דרכם בתשובה.

"מאידך, ללא כל ספק, כאמור, משובות הנערים גם מניעות את תהליך ההתמודדות. הלכה פסוקה היא בשולחן-ערוך כי נער שירש נדל"ן – אסור לו לישא וליתן בו עד גיל 20, משום שרק אז השכל מלא ובמיטבו. חז"ל מלמדים אותנו, כי השכל המלא, הנקי והמיושב, מגיע בגיל 20. עד אז, תסיסת דם יכולה לנווט את חייו של הנער. זהו מרכיב מרכזי מאוד, מלבד העזרה המקצועית, בשיבת הנער לבית אבא".

- בדור הרשת – הניסיונות קשים וסבוכים יותר. אדם מתרחק קילומטר נוסף מפעם.

"אכן כן. הנערים נועזים מפעם. כי הרשת מביאה במרוכז הרבה טומאה. התהליכים של ההידרדרות מהירים וכואבים מאוד. אולם מאידך, ואני רואה זאת מתוקף עבודתי בשטח, בנתוני החזרה הביתה – לפחות לדרך בית אבא - לא ראיתי כיום שינויים משמעותיים מלפני עשור. כי לבסוף גוברים המצפון הפנימי, השורשים, ודמעות ההורים, גם לאחר מ"ט אתרי טומאה, ונערים עוזבים הכול. לעתים זה דווקא דוחה יותר. אחרי שהנער פורק את תסכולו הראשוני והוא מגלה שהוא שוחה בביב, הוא מרגיש אי נוחות עד בחילה. היום, בשונה מפעם, הזבל כה בוטה וצועק, עד שלנער החרדי הסורר גם לא נוח שם. לעתים אני אומר להורים: ככל שהבן שלכם נפל יותר, לצערנו – יש גם סיכוי רב יותר שיתעשת ויעלה למעלה. כי יקלוט עד כמה זה דוחה".

עננה כבדה

הרב ידידיה הלוי – איש והמחקר והמידע של ארגון תשובה מוכר, רואה את הדברים בצורה מורכבת יותר. "אני אכן מכיר את התופעה המדוברת. אין בידי נתונים סטטיסטיים יבשים, אבל ודאי שהתופעה קיימת. אלא שדומני שבשנתיים האחרונות חלה האטה מסוימת. אני מזהה קושי מיוחד לשוב בחזרה הביתה.

"ואסביר: עידן הרשת כובל את הנוער הנפלט, ואם פעם היה לו רגע של שפיות כדי לחשוב על עתידו ומה הוא רוצה מעצמו בחיים, הרי שהיום הוא עסוק כל העת, בלי רגע של הפוגה, במסיחי-דעת שלא מאפשרים לו לעצור ולהבין שהוא במצוקה שהורסת את עתידו.

"נוסף לכך, הנער כבול במעגלים חברתיים דמיוניים לגמרי שמוחאים לו כפיים (זאת אף שמעודו לא הכירם אישית...), והוא מתקשה להתנתק מאלו".

הרב הלוי מבקש להעניק דוגמא שלה היה עד אך לאחרונה: "תשמע סיפור אבסורדי לגמרי: נחלצנו לעזרת מכר שבן-משפחתו ירד מהדרך, והוא בגיל 25. סידרנו לו סדרה ארוכה של פגישות אישיות עם מרצי הארגון בניסיון להעלותו על דרך המלך. אלא שהמרצים שמו לב כי במהלך השיחה כל כעשר דקות הציץ במכשיר המטונף שלו. 'אתה בעבודה עכשיו?' שאל אותו אחד המרצים בעוקצנות קלה. והנה, שים-לב מה התברר לבסוף: הנער, רדוד מחשבה - לצערנו, תר אחרי שדות זרים בשעה שהועלה נושא מעמיק והוא שלה משם דברי כפירה להשיב למרציו..."

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

- הניסיון הזה נשמע סבוך כמו דג ברשת. הרבה הורים שואלים: איך, במילים פשוטות, גואלים את הילד לכמה רגעים מאינפוזיית הרשת, כדי שיוכל רגע להקשיב לעצמו? איך עוצרים אותו לרגע של מחשבה שאולי ישנה את עתידו 180 מעלות?

"כמה טכניקות חשובות נדרשות כדי לעזור לנער המתמודד לעזור לעצמו: ראשית, כמה שפחות יהיה מחובר לרשת – זה כבר טוב. שנית, חשוב לחבר אותו לדמות חינוכית מוערכת עליו שיכול להוביל ולעשות שינויים פנימיים אצלו - לבנות אצלו משמעת ושליטה עצמית. בנוסף, יש לדאוג לחבר את הבן לחברה חיובית יותר מזו ששרוי בה. כמו כן, קריטי לפעמים שהמשפחה תתנהל מול הילד בצורה נבונה. להתייעץ עם מומחים איך ומה לעשות בסיטואציות רגישות, בלי לפעול מהבטן. יש להיזהר במשנה זהירות כדי שאם יהיו – שיהיו כמה שפחות טעויות. לפעמים אם לא יודעים, שב ואל תעשה עדיף. מעשים פזיזים ולא זהירים יכולים רק לחבל בילד ולהרחיקו עוד מהדרך".

'שטייגן' בחולצת 'טריקו' צהובה

בצומת-הדרכים הרגיש ביותר של הנער – כאשר הוא כבר מואס בדרך הטשטוש ורוצה לשוב לדרך האידישקייט - נמצאים ההורים הדואגים ומתפללים. האימא מגירה דמעות ב'הדלקת נרות' והאבא פוקד את מעונם של חכמי ישראל לא-אחת. ובלב המשפחה כולה - תקווה חרישית. אבל מלבד התפילות – רבים יודו כי להורים כהורים, יש יותר לא לעשות מלעשות. בשל העובדה שהם נתפסים בעיני הנער כאנשים בעלי מרות, והוא כרגע ניצב בתקופה שהוא כביכול פורץ כל מסגרת, כל ליווי ניכר של ההורים יכול אפוא לעתים, כמודגש לעיל, רק לחבל ולהרע. הם עומדים מהצד ומנחים מאחורי-הקלעים אולי את הדרך, אבל אל להם להימצא כרגע במרכז הבמה. מהן באמת הנקודות הרגישות הקריטיות להורים, שלא נדע, בימים אלו?

רשות הדיבור להרב פליסקין: "הנקודה הראשונית, ההכרחית, שעל ההורים לקלוט אותה הנה, שהבן לא ישנה מיידית את לבושו החיצוני. על ההורים לקדש את התוכן ופחות את המסגרת – הכובע והחליפה וצבע החולצה, אף שזה קשה. אין מה לדאוג: בעזרת השם, אט-אט גם הלבוש הסטנדרטי בוא-יבוא. אבל אל לנו להקדים את המאוחר.

"רק לאחר שנוצר קשר וחיבור פנימי בין הנער לבין התורה והמצוות - תהליך שאורך בדרך כלל לא פחות משנה תמימה - אזי מגיע הזמן לחיבור מחודש לקהילה. אולם, לא בחופזה! לאט לאט, מתוך הסכמה ומודעות מלאה של הבחור".

וכאן הרב פליסקין, אמן חכמת הנפש, מבקש להדגיש: " לכן מומלץ להורים במצב כזה, להחמיא בעדינות ובעקיפין, לא להחמיא מדי בקול ומדי חזק (מצד שני יש בחורים שכן ירצו מחמאות מודגשות, ולכן על ההורים להטות אוזן לתגובות הבן, ולכוון את עצמם בהתאם).

"ובעיקר כדאי להורים להבין ולהפנים, כי מדובר בתהליך ארוך-טווח, שיודעים מתי הוא מתחיל, ולא יודעים מתי הוא נגמר. במהלך השנים זיכני השם יתברך ללוות הרבה בחורים מתמודדים בתהליך השיבה, ובדרך כלל מדובר בתהליך ממושך של כמה שנים, עד שחוזרים לגמרי לדרך התורה והמצוות.

"מצבי-הביניים הללו, נמשכים לעתים זמן רב, והם עלולים ליצור רושם מבלבל ולא מאוזן. איך זה יתכן?! יתהו הורים. איך יכול להיות שבחור עם בלורית אימתנית מתפלל 'שמונה-עשרה' בדמעות שליש? איך יכול להיות שבחור מקפיד על הלכות שבת קלה כחמורה, אך אינו שומר על פיו כיאות? וכן על זה הדרך.

"על כן יתאזרו ההורים בהמון סבלנות, המון-המון סבלנות. לא לפתוח בהטפות מוסר שאינן מועילות או בוויכוחי סרק, ולא לפחד שהולך לגדול כאן איזה יצור כלאים מוזר. אדרבה, אם הוא כבר התחיל בתהליך העלייה, חזקה עליו שימשיך בכך ולבסוף יגיע למצב תקין ומאוזן".

המפגש ב'ליפתא'

- והלכה למעשה, הרב פליסקין, מה כללי ה'עשה ולא תעשה' להורי הנער המתמודד בדרכו חזרה?

 "ברשותך, אצטט בפני הקוראים קטע נכבד מספרי 'שתולים' חלק ב' – מדריך מעשי להורי מתמודדים, שעדיין לא יצא לאור עולם:

"נתבאר אפוא, כי ההורים לא מסוגלים לחולל את תהליך השיבה של הילד, בבחינת 'אין חבוש מתיר עצמו בבית האסורים' ובשל העובדה כי אין להם שיפוט אובייקטיבי – דבר שעלול לסכן את התהליך הרגיש עד מאוד.

"יש למצוא לנער דמות חיצונית שתתחבב עליו ושתקרב אותו. לכאורה, הדרך לכך פשוטה בתכלית. שהרי יש לנו מערכת ענפה של ישיבות, ארגונים ויועצים, המיועדים לנערים מתמודדים. ואם כן לכאורה, כל מה שנשאר להורים הוא לחבר בין הנער לבין אחד מגופים אלו, והנה הוא כבר בדרך חזרה!

"אבל - במציאות, פני הדברים אינם כן. כאשר מנסים לחבר, פעמים רבות החיבור אינו מצליח; הנער אינו מוכן לשתף פעולה ולפתח קשר עם הרב או החונך. גם כאשר הנער כבר מוכן לשתף פעולה, מכל מקום לא תמיד מתחיל תהליך אמתי של שיבה פנימית. מדוע? כמה סיבות לדבר.

"ראשית, בתחילה הנער עדיין מרגיש עצמו חזק ושאפתן, ובטוח שדרכו הקלוקלת תוביל אותו אל מחוזות האושר. בשלב הזה קשה להשיב אותו. רק לאחר שכאמור חטף כמה 'מכות', נוכח לראות שהחברים החדשים שלו לא באמת דואגים לו ומפקירים אותו ברגע של קושי, שהכסף הקל שניסה לעשות לא הגיע ואולי אף נקלע לחובות, והתאוות אינן זמינות כפי שחשב - אזי נוצר בקרבו גרעין פנימי של מוכנות לתהליך שינוי מהותי.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

"שנית, אם בכל תחום מקצועי שהוא משתרבבים להם 'חאפרים' שאינם מבינים בתחום באמת, הרי שבתחום של הצלה מנשירה יש אחוז גבוה יותר של חאפרים, שאמנם מלאים רצון טוב, אבל לא בקיאים היטב במקצוע. יש לכך כמה סיבות ואכמ"ל, על כל פנים זו המציאות. ולכן צריך סייעתא-דשמיא אדירה כדי להגיע למומחה שהוא באמת מומחה. ומה שקורה הרבה פעמים לצערנו, שבדרך כלל כל בחור או הוריו נתקלו בכמה חאפרים כאלו, ואז הם כבר מאבדים אמון בכלל (די קל להבין אותם), ומתייאשים מכל אנשי המקצוע בתחום.

"שלישית, לפעמים יש רב נפלא או ישיבה נפלאה, ומכל מקום לכל אחד הסגנון שלו, ולא תמיד יש התאמה בין הבחור לבין הרב או הישיבה.

"מסקנת הדברים היא, כי אין להורים שליטה על תהליך התשובה של הבן! המפתח הוא בידי שמים! יתכן שקשה ולא נעים לשמוע את זה, אבל חשוב מאוד לדעת שזו האמת, ולא לנקוט בנושא בגישה כוחנית של 'אני מסוגל ואני יכול', גישה שאין לה אחיזה במציאות, ורק תגרום לעגמת נפש ואף תחבל בתהליך התשובה של הבן.

"אמנם, יש ויש להורים השפעה על התהליך. יש הרבה קשר בין ההשקעה לבין התוצאות. אם הם יקיימו את כל המוטל עליהם - כמתואר לאורך הספר שייצא לאור - אז יש הרבה יותר סיכוי טבעי לרצון טוב מצד הנער, וגם כמובן סייעתא-דשמיא המיועדת למי שעושה ומשתדל, אבל בסופו של דבר העניין נתון בידי שמים, כך שלמעשה אין תפקידם של ההורים אלא לקיים את חובותיהם, כדי שיוכלו לבא לשמים לאחר מאה ועשרים ולהצהיר: 'עשינו ככל אשר נצטווינו!'

"הנה, סיפר לי אברך יקר: בבחרותי, למדתי אמנם בישיבה, אבל לא מצאתי את מקומי בה. הייתי משוטט שעות רבות במקומות שונים, ובפרט היה חביב עלי הכפר העתיק 'ליפתא' המצוי בכניסה לירושלים. יום אחד במהלך שיטוטי באתר, פגשתי אברך בעל פנים מאירות ולב חם, ובראותו את מצבי, הציע לי להצטרף עמו לשיעור תורה המתקיים בבית כנסת בשכונת גאולה. ממילא לא היו לי דברים חשובים יותר לעשות, והסכמתי. היה זה שיעור בבית מדרשו של הרה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל, המכונה 'ר' אוּשֶׁר'. בשיעור הראשון, לא הבנתי הרבה, אבל משהו בדברים קסם ללבי ומשך אותי. המשכתי להגיע עוד, ובמשך הזמן התחלתי לקלוט את הדברים, שהיו שילוב של התחזקות, בגוון מיוחד שלא הכרתי מעודי. הסיפור שלי עדיין לא הסתיים, מאז עברתי עוד הרבה נדודים וגלגולים שונים, אולם שיעורים מיוחדים אלו היו הדבר שהחזיק אותי ושמר עלי מכל משמר, להישאר יהודי נאמן לה' ולתורתו. כיום אני לומד בכולל ישיבתי וכמעט איני עוסק בחלקי התורה האחרים, אולם באותה נקודת זמן, זה היה קרש-ההצלה של חיי".

להתמודד עם מתמודדים

- מה החונך צריך לדעת, נכון יותר לדעת שלא, במילה אחת?

"יש הסבורים, כי הדרך להחזיר את נערינו האובדים, היא על ידי שכנוע. החשבון פשוט, הרי יש לו שכל, הוא אפילו כשרוני. אז הבה נסביר לו במיטב היגיון, והוא יבין, ויקיים! וכך ניתן למצוא הורים ומחנכים, המרבים בדברים כלפי הנער המתמודד: 'למה לא תתאמץ עוד קצת, הרי אם תתאמץ לתקופת מה, תצליח, יהיה לך שם טוב, כולם יאהבו אותך, תקבל שידוך טוב, אנחנו נשלם את כל צרכיך, הרי יש לך הכול מסביב, רק תתאמץ לתקופה מסוימת קשה, ואז תצליח'. או: 'גם אם תסטה מדרך התורה, לא תתפטר מן המאמץ, שהרי בכל תחום בעולם יש תקופה קשה שעוברים כדי להצליח, רופא לומד באוניברסיטה כמה שנים, איש עסקים מתחיל עם חנות קטנה ולא מרגשת', וכן הלאה. יש שמיטיבים להסביר: 'אתה יודע מה, אביא לך דוגמא מהעולם שלך. אתה מעריץ שחקנים, נכון? אתה רובץ לך מול המסך וצופה בהם, וחושב שאתה כמותם. יש לך מושג כמה מאמץ צריך שחקן להשקיע עד שהוא מגיע להצלחה? הוא צריך להתאמן באימונים מפרכים יום יום, לעמוד מול ביקורת מתמדת של המאמן, לשמור על תזונה נכונה ושינה מספיקה, אתה גם את זה לא עושה'. לעתים זה נשמע כך: 'מה, אתה מיואש מעצמך? אל תתייאש! הנה יש רבבות בחורים בגילך שמצליחים לשמור תורה ומצוות, אז גם אתה יכול'.

"רבותי, הורים יקרים, יתכן שזה נשמע הגיוני, רהוט, כובש, אבל - זה לא עובד! לא עובד! פעם היה דור אחר, והדיבורים השכליים הועילו. כיום, והנני כותב זאת מתוך הניסיון ובאחריות מלאה - השכנועים השכליים לצעירים נפלטים בימינו, אינם מועילים דבר וחצי דבר.

"מדוע? כי לגיל ההתבגרות, יש חסרונות של ילד ושל מבוגר. מצד אחד, כוחות הנעורים מתפתחים, גופנית ושכלית, מושגים חדשים מתגלים לו. כל אלו נוסכים בבעליהם מרץ ועוז רוח, ויוצרים דרישה לחופש ועצמאות, כמו מבוגר, ואף יותר. ומצד שני - חסרה יציבות ואחריות, כושר השיפוט אינו מבוסס עדיין, בדומה לילד. כך נוצר מצב מסוכן, שבו המערכות העוצמתיות של המתבגר, מונהגות בידי ראש חסר אחריות.

"מכיוון שכן, אם נפנה לבחור מתמודד בגיל זה, בעזרת שכנועים הגיוניים, לא נועיל דבר. נכון, הוא מבין, הוא יכול אפילו להיבחן על החומר. אבל המח אינו משתלט! אנרכיה שוררת בקרבו, כוחות גופו ונפשו הולכים וסוערים, יורקים עליו אש וגופרית, גוברים עליו ומביסים אותו פעם אחר פעם. והמלאי שלהם אינו אוזל! כלי הטכנולוגיה המתקדמים, מעבירים מדי יום שפע של חשיפות חדשות וגילויים מסקרנים, המתגברים והולכים יותר ויותר, ואלו מספקים תחמושת בלתי נגמרת לצבא המורדים בשכל.

"ממילא, אין בשכנוע ההגיוני כי אם לעג לרש. וכפי שאמר אותו שתיין כרוני: 'יש לי שבעים טעמים שלא לשתות יין, אבל טעם אחד יש שגובר על הכול - הטעם של היין!

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

"אחד ההורים אמר לי פעם: 'אני לא מבין למה בני ממשיך בדרכו הנלוזה, הרי מסחרית זה לא משתלם לו, הוא לא מרוויח כלום מהדרך שלו, ואם ילך בדרך הנכונה הוא יקבל הכול, אז למה? למה?'

"וזו התשובה, השבתי לו. נניח שיש לי עסקה להציע לך, כאן ועכשיו. תשקיע אצלי היום 10,000 דולר, ובתוך שלושה חודשים אהפוך את זה ל-50,000 דולר. נניח שאציג בפניך את כל הנתונים המאשרים כי אכן מדובר בעסקה בטוחה ומשתלמת, האם תבצע זאת? לא. מדוע, כי אין לך אפשרות להשיג 10,000 דולר תוך יום. אבל אני לא מבין, הרי מסחרית זה משתלם לך, תן עשר קבל חמישים, אז למה? התשובה היא, כאמור, שאין לך, וזהו זה. זה בדיוק המצב של הבן שלך. אתה טוען כנגדו, שמבחינה מסחרית אם הוא יתאמץ ויסבול עכשיו שישה חודשים, אזי הוא יראה תוצאות נפלאות. אבל אין לו כוח לסבול שישה חודשים. אין לו! הוא שייך לדור מפונק, עצלן ונהנתן. בשעה שאתה מבטיח לו שיהיה לו סיפוק אם הוא יתאמץ שישה חודשים ברצף מבלי להישבר באמצע, וכולי האי ואולי, הרי היצר הרע מציע לו סיפוקים מיידיים בתוך דקות, מזומן ביד ומיד, והרי הוא יודע שגם אם יתאפק יום ויומיים, שבוע ושבועיים, הרי לבסוף יגיע רגע השבירה הרבה לפני חצי השנה המובטחת, ולמה זה תחשוב שהוא יסכים להלך במסלול כה תובעני וחסר סיכוי.

"למעשה, חבל להאריך בנימוקים, כי זו המציאות, וכל אחד יכול לנסות זאת בעצמו. פנו אל בחור מתמודד כלשהוא, והביאו לו את כל הטיעונים הכי חותכים שבעולם, בעד שיבה לתורה ומצוות, וראו בעצמכם שזה לא עוזר כלום. לכל היותר הוא יגיד 'כן, כן', אבל למעשה דבר לא יזוז".

לפתוח את הלב

- אז מה כן הדרך? מהי השפה האידיאלית שיאמץ החונך האוהב כדי לסלול נתיבות בלב הנער המתמודד שרוצה בסתר לבו לשוב הביתה?

"הדרך לפנות לבחורים כאלו בשלב ראשוני, היא להציע להם תענוג רוחני מיידי, מעכשיו לעכשיו. לא לשבת ולתכנן איתם תהליכים, אלא פשוט להיפגש עמם ולדבר אליהם דיבורים נעימים, שיחיו וישיבו את נפשם, כל אחד לפי מה שחננו השי"ת. דיבורים מובנים, לא-ארוכים, מלאי תקווה ואופטימיות. דיבורי אמונה פשוטים, שנוגעים לכל יהודי באשר הוא. ווארטים נאים, המעלים חיוך על שומעיהם. סיפורי צדיקים מרתקים, יחד עם סיפורים על יהודים מן השורה המלאים מצוות כרימון. מילתא דבדיחותא, סביב נושאי תורה ומצוות. חידות, חידודים ומשלים. סיפורי מסירות נפש מדורות קודמים. פסקי דין אקטואליים בנושאים מתחדשים. חוויות אישיות רוחניות שחוויתם בעבר. סיפורים על חוזרים בתשובה מכל התקופות. הסבר על גילויים מדעיים חדשים, שבעצם כתובים בתורה כבר אלפי שנים. דברי הכנה קלים לחג ומועד המתקרב ובא. יהיו כאלו שייהנו לשמוע סיפורים על דיבוקים וגלגולי נשמות, דבר מרתק ומסקרן. קיצורו של דבר, כל דבר שהוא קליט, קצר, ועדיף גם מעניין.

"מקום של כבוד יש לייחד לגילויים נפלאים מספר הזוהר הקדוש ומספרים קדושים, המאירים את נפש שומעיהם. כי זאת יש לדעת, שאחד הכלים הגדולים שהקב"ה נתן לדורנו כמשקל נגד לחושך הנורא השורר בעולם, הוא הגילויים המתפשטים והולכים של פנימיות התורה, וכפי שכתב הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל: 'לפי מה שהדורות הולכים ויורדים והחיצוניות גוברת... מגלה הקב"ה יותר את אורה הפנימי של התורה על ידי שליחיו שרי התורה, כדי שאולי שמץ מיניה יחדור אל ליבות בני האדם, ויפיח בהם רוח חיים... ויאיר להם את חשכת הגלות כדי לחזק את האמונה בזמן של הסתר פנים' (פירוש לספר הכללים של הרמח"ל, במבוא, מובא ב'אבות על בנים' עמ' 24). לצד זאת, כולנו מכירים ספרים מלהיבי-לבבות דוגמת ספרי 'נתיבות שלום' וכדומה, או ספרים עם עובדות מרוממות כמו 'ברכי נפשי' ועוד. זוהי הדרך הראשונית לנגוע בנפשו של הנער, שרגילה למיני פיתויי הנאה נוסח עולם ארצי.

"לאחר שנמצא המשפיע המתאים עבור הנער, לכאורה יכולים ההורים לנשום לרווחה, שהרי סוף סוף זכו ומלאכתם נעשית בידי אחרים. אולם לא כן הדבר. תהליך השיבה אינו קל ואינו פשוט, ועל ההורים להיות ערוכים לקראתו כראוי, כדי להשכיל ללוותו באופן הנכון. פעמים רבות הנני נוכח לראות, כי הורים שאינם מודרכים ביחס לתהליך, מחבלים בו מבלי משים, וגורמים להאט את הצלחתו".

יהי רצון, מתפללים ומייחלים אנו ערב ימי התשובה, שיערה הקב"ה עלינו ועל כל עמו בית ישראל – נערים כמבוגרים – רוח טהרה ממרום ויהיו הכול צמאים תמיד לעבודתו יתברך.

הורים מתמודדים. או: בלבם של הורים לבנים מתמודדים?

אחד הדברים העלולים להרוס את חיי ההורים, הוא רגשות אשמה; אולי הענשנו אותו מדי הרבה, ואולי להפך היינו מדי רכים עמו, שמא היה עלי להוריד מלימודי ומעבודתי וללמוד עמו מדי יום, ואפשר אם היינו מקשיבים למלמד מכיתה ד' שחשד כי יש לו הפרעת קשב, אזי היה הכול נראה אחרת.

ברם, רגשות אלו מקורם מהיצר הרע, ויש להילחם בהם ולגרשם מן המח והלב. ראשית יש לדעת, כי לאנשים גדולים מאוד היו בנים שלא הלכו בדרכם, החל מאברהם אבינו, יצחק אבינו, דוד המלך, וכלה בגדולי ישראל שבדורותינו, פעמים רבות שלא באשמתם.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

אבל הנה סיפור קולע אל השערה: "יהודי אחד שבנו נתרחק מהיהדות, שפך את מרירות לבו לפני הרבי האמרי אמת מגור זצ"ל, באמרו, והרי העולם אומרים שהתפוח אינו נופל רחוק מן העץ, משמע שבידו היה הדבר, ועתה כאביו ויסוריו כפולים המה. ענהו הרבי ואמר, זה רק כשהתפוח נפל מן העץ ברוח מצויה, אבל ברוח שאינה מצויה כהיום, אינו מוכרח שזה אשמת ההורים". (ספר 'עשרה נסיונות' עמ' תקפה).

והגראי"ל שטיינמן שליט"א נוהג לומר, כי מה שיש היום הרבה בעיות עם ילדים, זה מסוד ה' ומכבשי דרחמנא, גם 'גלגולים' וכדומה, והדבר קורה גם לאנשים גדולים ממש, וזה מהנסתרות לה' אלוקינו, ואכן לפעמים זה בא גם מחמת ליקויים בחינוך שלא היה בסדר, אבל בדרך כלל אין לדעת את הסיבה.

ופעם אמר הגראי"ל, כי יודע על יהודי שצם והתענה להצלחת ילדיו, ואף על פי כן לא עלתה בידו. והעיד אב אחד, שבא להתאונן בכאב ופירט בפני הגראי"ל את התנהגותו האישית ממש, וכי אינו יודע מדוע באמת נענש שבנו יצא לתרבות רעה, ולשמע דבריו, התרגש הגראי"ל מאוד והשתתף בצערו, ועיניו זלגו דמעות (על פי 'מאחורי הפרגוד' עמ' 326). והנה עוד נקודות לציון:

גם כשזה אשמתם - זה לא תמיד אשמתם: גם אם אכן נעשו טעויות, לפעמים הטעויות עצמן הן בגדר 'אנוס רחמנא פטריה'. וכפי שהתבטא רה"י הגראי"ל שטיינמן שליט"א: "לפעמים המצב עם הילד כבר כמעט שלא בשליטתם של ההורים, כי הילד כל כך הרבה הציק להם, עד שטעו, ויצאו משיקול דעתם ואיבדו שליטה, באונס או בשוגג, ועתה סובלים מבניהם ומיטלטלים איתם ביגונות, ה' יושיעם". ('מאחורי הפרגוד' עמ' 316).

קשה לצפות מראש תוצאות המעשים: הרבה פעמים בחינוך הננו בבחינת "חכמים לאחר מעשה". כלומר, עכשיו אחרי שרואים את התוצאות, אנו מסיקים כי בשנים המוקדמות היינו צריכים לנהוג אחרת. אבל בשעת מעשה, האם מישהו יכל להגיד זאת בוודאות? האמת הברורה היא, שאין שיטה אחידה ומוחלטת בחינוך ילדים! כמעט כל הורה בעולם, טועה בחינוך ילדיו, ברב או במעט, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ולא זו בלבד, אלא אף נותן הוא להורים שכר על הטעויות שעשו, כמו על המצוות, בדומה למבואר בספר חסידים: "אדם שמחשב לעשות מצוה, והיא אינה מצוה אלא עבירה, ועשאה כי לא היה לו ממי לשאול, מקבל שכר, כבנות לוט" (ספר חסידים סי' תרמה).

גם מעשים התלויים בבחירתנו - הם משמים: "אפילו אם ההורים טעו טעויות חמורות, וקולר האשמה אכן תלוי בצווארם, מכל מקום גם אז עליהם לדעת, שהקב"ה מנהל את העולם, וכאשר אנו רואים שהילד המסוים הזה קיבל כלים ותנאים מסוימים שגרמו לו להתדרדר, זהו הניסיון המיוחד שהקב"ה הועיד לילד, וכך נכתב עבורו בשמים מלכתחילה".

סיכום: את רגשי-האשמה המייסרים יש להוריד מלוח הלב.

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com