יוני גנוט: "כל היצירה שלי בנויה על הקשר עם הקב"ה"

בימים כתיקונם, ובמיוחד בימי התיקונים (הימים בהם אנו נדרשים לתקן מעשינו ולשוב בתשובה), תיבת המייל של המערכת מוצפת במאות הפניות לשירים חדשים שיצאו, בצירוף מידע בסיסי עליהם, וכמובן - בקשה לבבית שנפרסמם. בתוך ים הביצועים, האיכותיים יותר ופחות, בלט באוזני במיוחד ולטובה ביצועו החדש והמפתיע של היוצר יוני גנוט לפיוט: 'לך אלי תשוקתי'.

גנוט (43), נשוי ואב לשלושה, מתגורר במושב תרום הסמוך לבית שמש, בבית פרטי רחב ידיים שמצליח להכיל בתוכו בטוב טעם גם עזים, תרנגולות, ועוד מספר חיות שמוסיפות לו צבע ועניין. יוני נולד בבני ברק, לאחר מכן למד בישיבת 'הר-עציון', השלים שני תארים בחינוך ומחשבת ישראל, ולמד בבית הספר למוזיקה 'רימון'. את דרכו המוזיקלית החל גנוט בלהקת 'בין השמשות', ובימים אלו עובד הוא על אלבום הסולו השני שלו.

איך זה הרגיש לגדול בבני ברק כדתי לאומי?

"עד שלא התבגרתי זה לא אמר לי הרבה. זה היה כמו מוזיקת רקע שלא הקדשתי לה תשומת לב מיוחדת. רק כשבגרתי הבנתי את ההבדלים השונים. דווקא עכשיו הדברים האלה הרבה יותר מעניינים אותי. יש לי חבר טוב שלפעמים הולך איתו לויז'ניץ, ומאוד נהנה".

אפרופו בני ברק, כמה הקב"ה נוכח בחייך וכמה הוא משפיע על יצירתך?

"הקב"ה זה הכל. באחד השירים שלי אני שר 'בורח אני ממך אליך, מתכסה מחמתך בצלך'. זה מבוסס על אחד משיריו של אבן גבירול. כל היצירה היא במרחב הזה. לפעמים זה ברגעים הגבוהים האלה, כשאתה מרגיש טוב וחזק את הקשר לה', ולפעמים זה דווקא כשאתה מרגיש את המרחק, ואת הקטנות, והכאב. כשאני חושב על זה בהקשר של ראש השנה, זו בדיוק השניות שיש בימים האלה. מצד אחד אתה בסליחות, חטאנו, עווינו, פשענו, ומצד שני אתה ממליך את מלך מלכי המלכים. ואז אתה צריך להאמין בעצמך. ולהאמין שאתה טוב. כי אם אתה לא שווה כלום, אז מה שווה ההמלכה שלך? ברגעים האלה אתה צריך להתנשא, להתרומם. והיצירה שלי נעה בין שני המקומות האלה. ובכלל, מהרגע שאתה פותח את העיניים, זה - שיוויתי ה' לנגדי תמיד. בנוסף, כל אני מלמד שיעור בדף היומי, וזה נותן כיוון מדויק מאוד לכל אפיקי החיים".

אני פוגש את יוני בליל שישי, דקות ספורות לאחר הופעה שלו ב 'בית אביחי' הירושלמי. כחצי שעה לפני שהתחילה ההופעה מקומות הישיבה אזלו, ורבים מהמשתתפים נאלצו לעמוד במשך כל הערב. אחרי תפילת ערבית בשטיבלך המפורסם של שכונת שערי חסד הסמוך למקום, ישבנו במסעדה מקומית ואכלנו להנאתנו, איך לא, חמין מהביל. במהלך השיחה עלה בראשי שוב ושוב לשאול אותו מה מניע אותו. מה נותן לו את הכוח לפעול בכל המישורים בהם הוא עוסק. "כשהייתי בישיבה", גנוט מספר, "נסעתי מטעם בני עקיבא לשליחות ברוסיה. שם הבנתי בפעם ראשונה שיש לי יכולת לעשות חיבורים. בחיים האישיים שלי מתחברים המון דברים, שבטבעיותם לפעמים הם נראים מנוגדים. למשל כשפתאום ראיתי שאני יכול לכתוב שיר שהוא לגמרי ישראלי, והתובנה שלו לגמרי מגיעה מהתורה, אז אתה מבין את הכוח שיש לזה. והיכולת הזו לחבר בין אנשים שונים, ובין רעיונות, זה דבר מופלא, וזה מה שמניע אותי".

בעניין החיבורים, מה תוכל לספר על הלימודים כאדם דתי בבית הספר התל-אביבי למוזיקה 'רימון'?

"בהחלט הייתה בזה תחושת אוונגרד. אני חייב להגיד שהרגשתי קצת ניכור, אבל לדעתי בעיקר זה הגיע ממקום של בורות, לא של רוע. הם באמת לא הכירו, כמה שזה עצוב. באופן כללי, בזמני, מה שהיה חסר ברימון זה חמימות, גם בלי קשר לדת. חסרה לי מעין אחוות יצירה שכזו. לקראת סוף הלימודים זה השתחרר, ואכן נהיה קצת יותר נעים. הייתה איזושהי סתירה פנימית שם, כי הרבה אנשים היו ממש בעניין של ללמוד את הלימודים האקדמיים, ואילו אצלי עניין המוזיקה מגיע ממקום של רוחניות וחיפוש, ולכן זה היה לא קל. אבל ברוך ה' גם מהעניין הזה למדתי הרבה. בכלל אני חושב שיש עוד הרבה דברים שמה שנקרא 'המוזיקה היהודית' צריכה לעבור. דברים שצריכים להשתנות. פעם למשל הוצאתי שיר, והעורכים בתחנת רדיו מסוימת אמרו 'זה לא יכול להיכנס לפלייליסט, כי כבר יש שיר יהודי במשבצת הזו'. ולדעתי כולם מפסידים מהקטלוג הזה.

אם מדברים על מוזיקה, איך לדעתך השירים שלך משפיעים?

"בגדול ישנם שני ענפים ביצירה שלי. יש את הכיוון של להקת 'בין השמשות', שיש בחומרים האלה יותר חיפוש, שאלות, ובעצם קריאה לאנשים לצלול יותר לעומק, לגעת במקומות לא פתורים בנפש וכו', ולצד זאת יש את מה שעם הזמן נכנסתי אליו יותר, וזה הפסוקים, הפיוטים, שאלה חומרים שיוצרים יותר חיבור, אחדות, שמחה".

אנחנו עומדים רגע לפני כיפור. באילו מקומות היית רוצה להשתפר? וממי היית רוצה לבקש סליחה?

"הייתי רוצה להיות יותר רגוע, יותר שמח, יותר מכוונן לנתינה. העבודה שלי צריכה להיות יותר על התמסרות, שזה קודם מתחיל מהבית, ולהיות שם בעמדה של לעשות את זה בשמחה. למשל לסגור את הגמרא, ולהתעסק על הילדים, ולעשות את זה יותר בשמחה. לגבי הסליחה, בעולמי הצר רוב ההתמודדות זה בתוך הבית, דברים כמו תשומת לב לילדים, בסבלנות, במאור פנים. לאדם הנורמטיבי, הסטנדרטי, אלה עיקר האנשים שאנחנו צריכים לבקש מהם סליחה. מספרים על אחד מגדולי ישראל שלפני קבורתה של אשתו, אמרו לו לבקש ממנה סליחה על הפגעים שפגע בה, והוא ענה- אני לא צריך לבקש ממנה סליחה. בחיי לא פגעתי בו או ציערתי אותה. וזה לא נתפס בעיני. איזו גדלות".

לפני סיום, בשעת לילה מאוחרת, בה כבר פסק נחל תלמידי הישיבה המקפידים לקיים 'טועמיה חיים זכו' על מנת צ'ולנט הגונה בכל ליל שישי, שאלתי את יוני מה בעיקר מעסיק אותו בימים אלה. "ממש בשבועות הקרובים ב"ה אסיים את העבודה על אלבום הסולו השני שלי, וזה כבר מתחיל לדגדג באצבעות להוציא את זה החוצה, לנגן את זה. אני משקיע המון מחשבה על איך להוריד את השירים מהאולפן, מהמקום הגבוה, להופעות עצמן, לקהל. לגבי האלבום הנוכחי, זה לימוד שאני רק בתחילתו. ומה שיותר מעניין זה לחשוב על איך זה יתקבל בקרב אנשים. אילו שירים יצליחו לגעת, אילו פחות. והדבר הזה תמיד בלתי צפוי. נסתרות דרכי האל".

כידוע, הימים ימי סליחות הם, וכשני גברים הנמצאים בשכונה ירושלמית אפופת קדושה והוד, עשינו את הדבר המתבקש והצטרפנו לאחד ממנייני הסליחות הרבים שנשמעו מכל פינה. בזמן שירת הפיוטים, שהדהדו לקירות בית הכנסת וחזרה, חשבתי בעיקר על השיר שהביא לקיום הראיון הזה, ביצועו החדש של 'לך אלי תשוקתי'. משהו במילות הפיוט הזה, בדיוק כמו היום בו הוא מושר, מצליח מדי שנה בשנה לבלוט בייחודיותו, ולהתעלות מעל כולם.