בני גל: "אחרי כל מה שעברתי אני יודע: אלוקים הוא המאמן הגדול של כולנו"

"לציבור החרדי יש כותרת מעל הראש. הכותרת היא שמדובר בציבור מבקשי ה'. זו החוזקה הגדולה והחשובה ביותר שלו. וזו אבחנה מאוד משמעותית בעולמנו. כי איך שלא מסתכלים על זה - מבינים שזה הדבר השלם היחיד בעולמנו. השאלה הראשונה של קואצ'ר (מאמן, א"ש), היא - מה אתה רוצה. והאנשים האלה רוצים קרבת אלוקים. וזה מדהים ומפעים בעיני".

אם לפני כמה עשרות שנים מישהו היה אומר לבני גל (72), ירושלמי בהווה וקיבוצניק בעבר, קואצ'ר בהווה ופרסומאי בכיר בעבר, שיום אחד המילים הללו ישמעו מפיו - בוודאי היה נתקל הוא בצחוק גדול ובלתי ניתן לשליטה. עם זאת, המציאות חזקה מהכל, והכיסופים לאבינו שבשמיים, שמאז ומעולם הציתו את ליבם של רבים מישראל, והמשיכו לעשו זאת ביתר שאת בדורות האחרונים, לא פסחו גם על הקיבוצניק שעלה מארגנטינה בצעירותו, והיה כה רחוק מאלוקי ומסורת ישראל.

מתי החלו הניצנים הראשונים של תהליך התשובה שלך?

"מי שחווה התנפצות של בקבוק או כוס יודע מה זה רסיס. יודע איך הכל מתנפץ והופך להיות רסיסים. ומה שמאפיין אותי, זה שהקב"ה חנן אותי בכישרון שבאמצעותו אני יכול להחזיק ביד רסיס של משהו, ולגלות מתוכו את השלם. עם השנים, שכללתי ופיתחתי את התכונה הזו, שאחר כך עזרה לי מאוד, בכל מה שעשיתי בחיי. יש פתגם כזה – לאסוף את השברים. זה מה שאני עושה כל חיי. זה החלום של כל ארכיאולוג, של כל חוקר. ובהקשר הזה, של החזרה בתשובה, החזקתי ביד רסיסי אמת. ורציתי לראות את התמונה הכוללת. ואחרי חיפוש קשה ומייסר – מצאתי אותה בתורת ישראל. באלוקי ישראל".

אז לפני שנגיע לסוף הטוב, נשוב להתחלה. איפה הסיפור שלך מתחיל?

"זה מתחיל כשאני קטן מאוד, והורי מתגרשים, ואמי עזבה, ואבי לוקח אותי ואת אחי הקטן, עטופים בשמיכות, במוניות בין בואנוס איירס לריו דה ז'נרו, ומשם הפלגנו לארץ. הכניסו אותנו לקיבוץ בית אורן, ושם גדלתי. ראיתי שם דברים טובים חלקיים, רסיסי אמת, והייתי משלים אותם בדמיונות שלי. כמו שאמרתי, זה מאוד מאפיין אותי הדבר הזה, לחפש את השלם. אגב, גם כשאתה מוצא את הדבר היותר שלם, זה לא אומר שאתה בהכרח רוצה אותו. אתה יכול לבחור לדבוק בו, ואתה יכול לנטוש אותו. בכל אופן, עזבתי את הקיבוץ, כי הוא לא הספיק לי. רציתי יותר. כבר מגיל צעיר הייתי דמות מופרעת, ג'ינג'ית, עם הפרעות קשב, בועטת, שמחפשת הרמוניה"

גל מתאר שכל חייו הרגיש כאיש שאוחז בידיו חלק מפאזל, ולכן יצא למסע רב שנים כדי למצוא את שאר החלקים ולראות את התמונה הגדולה. "זה חיפוש בלתי פוסק להרמוניה" הוא אומר. "אתה צריך בתוכך ביטחון עצמי טבעי פנימי כזה, וכוח רצון גדול, שיגרמו לך לאסוף כמה שיותר חלקים - עד שתראה תמונה שלמה. וכשאתה שואף לשלם מסוים, ומשיג אותו, אתה מבין שהוא קטן מאוד, וכך אתה עובר מדבר לדבר".

החיפוש של גל התמשך והתמשך, ו'יכול היה להתמשך עד אין קץ' מעיד גל, אם לא שהגיע לבסוף לבורא עולם – ושם החיפוש נעצר. "זה השלם המלא. פתאום הכל מסתדר. וזה מה שקרה לי. הציונים, החרדים, החילונים, ישראל, הגויים, הטבע, הכסף, המידות, התאוות, ההיסטוריה. הכל מתחבר. ולאט לאט אתה מבין יותר ויותר, כי אתה ממשיך ואוסף עוד חלק ועוד חלק, אבל מה שחשוב הוא  שאתה יודע שאתה כל הזמן בדרך לשלם. וזה צומח עוד ועוד, ללא הפסקה".

לפני שמצאת את האמת שבתורה, הרגשת שמצאת אותה גם במקומות אחרים?

"היו כמה דברים שאני קורא להם 'תאונות עבודה'. יש 'תאונות עבודה' בדרך. כמו התקופה בה חשבתי למשל שחיים בקיבוץ זה הדבר האמיתי. השיתופיות, האחווה, הרעות. והייתה תקופה שחשבתי שהדבר האמיתי זה להיות עשיר. או להיות מפורסם. מה שמעניין זה שלמרות כל החקירות, מעולם לא חשבתי שהשלם שאני מחפש נמצא ביהדות. אם היית אומר לי באמצע חיפושי, שהיו מלווים בייסורים רבים, ששם האמת, הייתי מתגלגל מצחוק".

מה חשבת על היהדות באותם ימים?

"בשבילי היהדות הייתה משהו שחשבתי שכדאי לחכות שיגמר. הלבוש, הספרים העתיקים, כל הדברים הגלותיים האלה. חשבתי שהדבר הזה סיים את חלקו בעולמנו, ומה שצומח מול עיני זה מרתק - יהודי חדש, ישראלי חדש. ומה הקשר של האדם החדש זה לתורה – לא היה לי מושג. כשגיליתי, תודה לאל, כמה היהדות חיה ורלוונטית, זה באמת אחד הדברים שיותר הכניסו אותי לשוק".

השיחה עם בני קולחת. לפעמים אפילו קשה לעצור את שטף דיבורו. דמותו הכריזמטית ממלאת את הסוכה בביתו, הנמצאת בשלבי בנייה סופיים, בה אנו יושבים לשיחה זו. הילד הג'ינג'י, הבועט, לא באמת השתנה. רק התבגר, התפקס, ותיעל את כוחותיו למקומות חיוביים יותר. לפני שהספקתי לשאול את השאלה הבאה, הוא כבר שיגר לאוויר הירושלמי הצונן את המשך הסיפור: "יש אנשים שיש להם סיפור תשובה על טבעי. אצלי היה אחרת. לא רדף אחרי טיל, ולא נמלטתי בעור שיני מאסון טבע, אבל בהחלט הייתי בתוך מסע של בדיקות בלתי פוסקות, וחיפוש מתמשך אחר אותה הרמוניה בה יצורפו החלקים של הפאזל. וחשוב להגיד שיש המון דברים מטעים ומבלבלים במסע הזה. למשל תחום הקולנוע, אותו למדתי בגרמניה, זה תחום מחשמל, דינאמי, ואדם יכול לעסוק בו 50-60 שנה, ולחשוב שזה זה. ההסתכלות הנכונה היא שזה רק כלי. שצריך משהו יותר גדול מזה. משהו שהקולנוע ישרת".

מה הדבר הראשון שפתח לך בפועל את ההיכרות עם ריבונו של עולם?

"אצלי זה היה מאוד חד משמעי. חברים שלי מתל אביב הציעו לי לעלות איתם לירושלים. הם רצו לקנות מעילי צמר בעיר העתיקה, ועל הדרך לקפוץ לרב צבי יהודה קוק. כולנו היינו חילוניים גמורים, אבל הם רצו לשוחח איתו קצת. היום אני יודע שזו הנשמה שלהם שהתחילה לצעוק ולהדהד בתוכם. אבל צריך להבין משהו. מדובר על שנת 73', אחרי מלחמת יום כיפור, ועם ישראל היה במצב מאוד קשה. אנשים חפשו כיוון, מזור, נחמה. ויותר מזה - אולי קשה להאמין, אבל המצב באותם שנים הוא שאין ארגונים לחוזרים בתשובה, אין הידברות, אין תוכניות, אין ממסדים. אין כלום. עולם התשובה הממוסד אפילו לא בחיתוליו. אין אפילו הרב אורי זוהר".

ומה התרחש באותו מפגש עם הרב?

"איך שהוא התחיל לדבר פשוט נפעמתי. אחרי כמה דקות שהקשבתי לדבריו בצמא, אמרתי לו: 'הרב, אתה מדבר על הערכים שלנו, לא שלכם. אהבת אדם, הסתפקות במועט, נתינה למען הכלל, רגישות לזולת, צניעות'. והוא בתגובה ממש צחק, צחוק אוהב כזה. היום אני לא מאמין כמה לא ידעתי, אבל אז פשוט לא הבנתי מה הקשר של הדתיים לכל זה. חשבתי לעצמי: 'להם הם גנבו את זה? זה שייך לכצנלסון, לטבנקין. הם בכלל לא הולכים לצבא - מה הם בכלל מדברים על ארץ ישראל?"

לדבריו של גל, הביקור הקצר אצל הרב הסעיר את רוחו, וטלטל את כל עולמו. "הרגשתי שעשו עלינו סיבוב", הוא אומר. "שלקחו את הערכים שלנו, ומדברים על זה כאילו זה שלהם. ואז, עם הרסיס הזה, שראיתי שיש משהו חזק וטוב ביהדות, נסעתי ללמוד קולנוע בגרמניה. מהר מאוד הבנתי שלא באתי ללמוד קולנוע, אלא לפגוש דברים אחרים. אחרי הבירור שעשיתי שם, לגבי למה הסיבה שבגינה נסעתי לגרמניה, שלקח לי אגב כמה חודשים טובים, הגעתי לתובנה שעלתה לי ביוקר, והיא שהערך הגבוה ביותר של אומנות זה מעשה טוב. פשוט לעשות מעשים טובים. ולא קולנוע. ואז מה שנקרא: 'התפוצצה לי המעבדה עם כל המבחנות'. כי מה אני אמור לעשות עם זה? חשבתי שהקולנוע זה האמת, זה השלם, והשטיח של חיי נשמט מתחתי".

אחרי ההתנפצות הנוספת בגרמניה, מה היה הצעד הבא בחיפוש אחר האמת?

"היום קשה לי לתפוס את זה, אבל אז הייתי כל כך עם הארץ. כל כך מנותק. אחרי גרמניה נסעתי לכפר קטן של יהודים למען ישו, וישבתי ללמוד שם את יסודות הנצרות, כי חשבתי שהשלם אותו מחפש - נמצא אצל הנוצרים. הייתי כל כך מנותק מהתורה, שגם בשלב הזה, אחרי שפגשתי את אותו רב, לא הלכתי לחפש את השלמות ביהדות. אחרי שהתאכזבתי מהנצרות, בדקתי גם את האסלאם ואת תורות המזרח הרחוק. ומהר מאוד הבנתי שזה לא שם. וחזרתי הביתה. לישראל. עם שבר קטן, רסיס, חלק של פאזל. תפרן, בלי גרוש, בלי בגדים, בלי עבר, רק עם תובנה שאני הולך לעזוב משהו שהיה לי, והולך לרכוש דברים חדשים. אבל עדיין לא היה לי מושג מה זה אומר".

לאחר עוד כמה וכמה סיבובים, התקרב גל לחוגי הציונות הדתית, והצטרף לגוש אמונים, תנועת ההתיישבות שבנתה את יהודה, שומרון וחבל עזה. תוך זמן קצר נישא למזכירתה של התנועה. השניים עברו לקריית ארבע, ועסקו ביישוב העיר חברון. שנתיים לאחר מכן, חזר לתחום הפרסום בו עסק קודם לכן, אך עם רעיון חדשני -  להקים משרד פרסום המיועד למגזר החרדי. "לא היה אז שוק חרדי, לא הייתה מודעות, לא היה כלום. היום יש  הרבה משרדי פרסום למגזר החרדי, אבל בזמנו ממש לא היה. אני מדבר על סוף שנות השבעים. בנוסף, הייתי מראשוני בעלי התשובה. הכל היה מאוד חדשני. חברות ענק כמו 'תנובה', לא הבינו למה צריך פרסום ממוקד לציבור החרדי. העיפו אותי מכל המקומות. היום כולם מבינים את הצורך, וכולם עמוק בפנים".

מה הייתה הייחודיות שלך המשרד שלך? איך הוא כל כך הצליח אז, ועדיין מצליח?

"אני חושב שזו היכולת לראות את השלם. המסוגלות שפיתחתי, לקחת רסיס קטן, ולהשלים אותו לכדי תמונה גדולה. אחרי שראיתי את השלם, הייתי רק צריך לכתוב אותו,  ואז לבצע. וזה למעשה מה שהצמיח את המשרד שלי. וזו מתנה גמורה שקיבלתי מה'. בנוסף, למדתי קואצ'ינג אצל גל רונן, מראשוני המורים בארץ, ויישמתי במשרד את מה שלמדתי אצלו. גם זה מאוד עזר. אחרי שלושים שנה בפרסום, הבנתי שגם זה לא מספיק שלם בשבילי. היו שנים בהם הייתי לבד בפרסום החרדי, ולבד באימון היהודי. וזה לא היה קל. כשנחשפתי לעולם האימון, מהר מאוד המרתי בו את עולם הפרסום. אני מאמין שעל ידי אימון אנו מקרבים את עצמנו לבורא עולם. כל מי ששומע אותי יודע שהקב"ה הוא הוא המאמן הגדול".

אפשר לומר שבעקבות הצלילה שלך לתחום עבודת המידות והנפש, כתבת את ספרך החדש 'איש חוצה ישראל'?

"האמת היא שכתבתי את הספר לילדים ולנכדים שלי. זו הייתה המטרה. אחרי שסיימתי לכתוב אותו, ישבתי לקרוא אותו בעצמי, ושלחתי אותו ליוצרים ועורכי ספרות שאני מעריך. מהתגובות שלהם הבנתי שיש בספר הזה מתנות יקרות ערך, וכשכדאי שעוד אנשים ייהנו ממנו, ולכן החלטתי להוציא אותו לאור. אני כותב בספר על החיים שלי, אבל הספר בעצם מדבר על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו. של כל מי שקורא אותו. אני חושב שהספר אמור לקרב את מי שיקרא אותו לאביו שבשמיים. אני שומע מאנשים שזה מה שזה עושה להם. רציתי שזה מה שזה יעשה לילדים שלי, ואני מאוד שמח שזה מה שהוא גורם להרבה אנשים. הספר הוא מעין אפליקציה שמדריכה את האדם - איך לחבר את הפאזל. והפאזל הזה נמצא בנפש של כל יהודי ויהודי. הספר הזה הוא מסע לה' יתברך. למעשה, בראייה עמוקה, כל חיינו הם מסע לה' יתברך".