כבעלי תשובה זכינו להילחם ולהתגבר. כן, זכינו

הנה החגים עברו-חלפו להם. חלפו, ואנו נשאבים בל כורחנו לתוך שנה חדשה, צחורה, לבנה כשלג. שנה הטומנת בחיקה כל כך הרבה. הרבה ואינו ידוע לאיש. 
אנו צועדים לתוך השיגרה. יום יומית, משעממת, אם תרצו. עבודה, בית, משפחה וחוזר. ואני תוהה... מה השגנו. חושבת ותוהה, האם הפקנו את המירב? האם נתנו הכל?
האם ליקטנו את היהלומים?
האם עשינו את המיטב?
האם עשינו את המוטל עלינו?
האם בין מגוון האופציות, בחרנו את הנכון?

עולמה של תשובה. הכירו - בחירה בין מגוון אפשרויות, כאלו שלא תמיד נוחות ומזמינות.

עולמה של תשובה - להתכונן נפשית ופיזית, לקראתם של החגים המתקרבים ובאים.

עולמה של תשובה - לחשוב מה נכון יותר, ומה ישמח את ה' יותר, לחגוג חג בבית הקדוש או דווקא בסוכה עם האחים הלא שומרים מצוות.

אלוקים. פעמים שאני רועדת. רעדת רק מהפחד פן אבחר באופציה הלא נכונה. כזו שתשפיע, חלילה, רעות, על ילדיי למשך תקופה ארוכה. פעמים שאני חוששת לאכזבך, פן אבחר באופציה הקלה מדי ובלבד שלא לכבד את הוריי, המבקשים כי נכבד ונגיע לחוג את החג עם אחיי, שאינם זכו עדיין. 
פעמים שאני תוהה וחושבת, מתאמצת ומתלבטת, ימים כלילות, מבקשת למצוא תשובה היכן ומתי, מדוע ואיך.
וזה רק ע"מ להיות כבת המשמחת את אביה. 
ובכדי לזכות לשנה גדושה של התעלות, כזו שלא באה מאליה, אלא ע"י תפילות וטורח רב.

והלוגיסטיקה...
הרשימות הארוכות מה לקנות, מה להכין. מה להזכיר ומה רק לרמוז. שלא יפגעו חלילה.
ההכשרים, החד פעמי, הטלפונים בכדי לבקש ולו מעט צניעות, בדחילו, אם אפשר.
ולהכין את הילדים בלי לשאול שאלות.
להסביר אח"כ בשקט כי יש גם כאלו, וזו משפחה ואנחנו אוהבים. וצריך להתפלל גם עליהם.
ולשתוק. הרבה לשתוק. הרבה הורדת עיניים ושתיקות. להיות הכי שלווים שיש, גם אם מבזים וגם אם שואלים, שאלות כאלו ציניות כמי שקורא תיגר.

אבא. קטונו מלהבין. קטונו מלחקור את דרכיך. ולחקות את מעשיך.

אך פעמים שעיניי מתמלאות דמעות ולבי מתמלא קנאה טהורה על אותם שזוכים להתגדל ולהתחנך על אדני התורה.
על אלו שזכו, להיוולד ולגדול בבית השומר תורה ומצוות כהלכתן.
שרגילים בך, רגילים וטבעיים ונינוחים.
מקנאה ושואלת עצמי מדוע ואיננו זכינו לכך.

הרי עולמנו, חיינו החדשים והנפלאים, מלאים בכל כך הרבה אתגרים מאז שזכינו להכירך.

החל מהמלחמות היום יומיות, הרגעיות, עם היצר והניסיונות. ממשיך בחברה שמסביב, המרחמת והתוהה... וכלה במשפחותנו האהובות, המוכרות, הסביבה בה גדלנו, הזכרונות שמסרבים לנטוש עמדותיהם. וחקוקים בנפשנו כמי שמנסה למשוך בחזרה.

ואנו, ברוך ה', ישתבח שמך, זכינו (!) 
להילחם ולהתגבר, ללמוד וללמד, להכיר וגם לחנך - בכדי להיות כאן היום. חוזרים בתשובה.

ומתוך אותן שאלות העולות בלבי ולא מרפות. מתוך אותן תהיות המתחבטות, ולא נותנות מנוחה. דווקא מתוכן, נרקמות תשובות.
תשובות כל כך עמוקות, התומנות בתוכן אוצר יקר מפז - אם רק נדע להאמין בהן. להבינן.

ראשית, ידוע לכל הפסוק "במקום שבעלי תשובה עומדים..." - ריבונו של עולם, היודע כוחו של כל אדם, של כל בריה יצירת כפיו, בחר את הטובים ביותר לאתגר הגדול של חזרה בתשובה. הקב"ה הבוחן נפשו של האדם, הניח את נשמה פלונית דווקא בבית פלוני עם משפחה פלוני, עם תאווה פלונית והשקפה פלונית. וכל זה ע"מ לצפות מהשמיים בשקיקה כיצד תתרומם. אבא הרחמן מצפה ומאמין בה, שהיא מסוגלת לקלף כל הקליפות, לדלג על כל אתגר ולהכירו. 
דמיינו לכם משחק מחשב, בו השחקן עומד בקו הזינוק, אינו מודע למהלכים ולמסלול המוצב בפניו עד לעליית השלב.
הוא מתחיל לרוץ, כמו הזמן. בהתחלה זה קל ואיטי, נותנים לו להתאקלם ולהכיר. להכיר בכוחותיו. במשך הדקות המהלכים הופכים מהירים יותר, יותר בורות ומכשולים. בין לבין מפזרים לו יהלומים, והוא קופץ ומתכופף, מתגלגל ומתלכלך, ועובר עוד אחד ועוד אחד. מלקט וכמעט נופל, אוסף ושוב קופץ.

ובחזרה אלינו, כמה שאנחנו דומים לאותו שחקן מאותגר הנבחר בקפידה, מתוך הכרה בעוצמתו ובזריזותו.
פעמים שנדמה כי אין רגע של מנוחה. עלינו לזכור כי אנחנו, ממש כאן ועכשיו, בעיצומו של "משחק". הזמן עובר ובידנו לקפוץ ולהתכופף, ללקט ולצבור ניקוד יקר עבור קו הסיום - הלא הוא יום הדין בו נעמוד לפני המתכנת הגדול - הקב"ה בעצמו.

וכעת נחשוב, האם אנו כאותו שחקן המהלך לו בנחת? שיהלומיו פזורים לפניו, מדי פעם צץ מעין בור זעיר. והוא מדלג לו בשמחה, מתלוצץ על המסלול המוכר והנעים שנפל בחלקו. האם יהיה שכרו זהה לשכרו של המתייגע והמתרוצץ?
זוהי עולמה של תשובה. להכיר בכוחותיך ולשמוח בזכות שנפלה בחלקך, להיות נבחר בקפידה ע"י בורא העולם, ובכדי להצליח במשימה המורכבת.

ישנה זכות נוספת בחזרה הביתה:
הזכות בה, בדרך, "מביאים את כל החבר'ה", זוכים לקרב עוד ועוד נשמות שאבדו, לחיק אביהם שבשמים.

לעולם לא אשכח, שבתחילת הדרך זכיתי להיות סוג של "פסיכולוגית" עבור מכריי. כשכבר אחזתי באיזו מצווה, כל כך חרה לי על מי שאינו מכיר בה (וישנם שלא הכירו, לגמרי בתמימות). 
היתרון הגדול הוא - ההבנה. לזכור מנין באת. לזכור שעד כה אתה עצמך ובשרת לא הכרת.

ואיך תשפוט? 
כשהינך מרגיש על אותו ה"תדר" עם חברך, קל ונגיש יותר להבין ולהרים. לחזק ולקרב.

גם אותם שלא רצו לשמוע ולא רצו לראות. גם הנשמות שאוחזות כל כך חזק במוכר והגשמי, ירצו או לא, גם הן מתקרבות ולו צעד קטן לקראת המטרה, במודע או שלא במודע. רק מלהביט על השלווה החדשה הנסוכה על פניי, הכבוד הפלאי המוענק לסובב אותי, רק מלבחון את הדרך החדשה - גם אם לא מדובר בפועל על מצוות או תורה (המילים הכל כך "מאיימות"), התוצאות לא מאחרות להגיע.

והאם כל זה לא שווה, ע"מ להכיר ולו ליהודי אחד, את בוראו?

פעמים שאדם אחד, חוזר בתשובה, "נזרק" לתוך משפחה שלמה שאינה מכירה. 
ולפתע תוך תקופה קצרה, נרקמים ובוקעים להם אט אט, ניצנים של יהדות, גם אם בפועל לא רואים זאת. 
הזרע ישנו בליבו של כל יהודי, עמוק מתחת לקרקע, בחושך, בשקט בשקט. הוא ישנו. סגור ומסוגר. בלתי נראה לעין.
והנה מגיע אדם כשמש החמה, כטיפות הגשם המשפיע אין סוף, ומשקה - ומחמם - ומלטף. והזרע אט אט, בלאט, מתחיל בנביטה. הולך ומתרקם לו בנחת מתחת פני השטח תהליך שקט של צמיחה. של חיים. עד אותו הרגע המיוחל של החלטה נחושה, באמונה כנה בקיומו של הבורא - ואז נראית הבקיעה מעל פני הקרקע. בקיעה אמיצה ונחושה של נבט יפהפה שרק הולך וגדל ומעצים... עד שנהיה לעץ עצום רב עלים וענפים, רב פירות וחזק שורשים.
"כי האדם עץ השדה".

ריבונו של העולם. אנא ממך. תרחם.
גם אם לא עשינו הכל... גם אם לא עמדנו בציפיות. גם אם הכעסנו או לא הצלחנו.
תרחם על בשר ודם, על הרוצים בכל נפשם, להיות כצדיקים וכשרים.
חמול ורחם ואל תעזבנו, כמו שאף פעם לא עזבת, וזכנו גם אנחנו, הנלחמים על אהבתך, לשנה טובה ומתוקה. שנה מבורכת ומלאה ביראת ה' צרופה וטהורה.