טוביה צפיר חי ובריא. מה בער לכל כך הרבה אנשים לדווח על מותו?

אולי זה הקושי לחזור לשגרת העבודה לאחר תקופת החגים הממושכת, אולי אלה דווקא המסגרות לילדים שטרם החלו לפעול ומשבשות את סדר יומם של ההורים, או פשוט שעמום שמביא לידי חטא – קשה להסביר מה גרם אתמול להפצתה אל כמה מאות אלפי אנשים של. הודעת ווטסאפ רגשנית, וויראלית ומפוברקת שבשרה על מותו של השחקן טוביה צפיר. "ברוך דיין האמת", בישרה ההודעה בעוגמה, "השחקן היוצר והבמאי טוביה צפיר נפטר כעת. חברו הקרוב, הרב אורי זוהר, שהיה לידו בבית החולים, אמר: 'טוביה היה אדם מדהים שמאוד התקרב לדת, ונפטר כשהוא קיבל על עצמו תשובה שלמה וזכה לומר קריאת שמע".

לנפלאות הטכנולוגיה, כמו שכולנו יודעים, יש יתרונות גדולים, אך לא תמיד אנחנו שמים לב לחסרונות הלא פחות גדולים שהיא הביאה, וממשיכה להביא עמה. עד לפני מספר שנים, למשל, היכולת של אדם בודד להמציא שמועה מרושעת ולהפיצה ברבים - הייתה מוגבלת ביותר. על המבקש לעשות כן היה להערים על אמצעי התקשורת, או על אנשים רבי השפעה, הנוהגים בדרך כלל לבדוק את המידע לפני פרסומו. היום, כל מה שאדם שמעוניין בכך צריך לעשות, הוא לנסח הודעה שתשמע אמינה, על מקרה שיכול להתרחש במציאות, ולשלוח לכמה אנשים קשר השמורים במכשיר הפלאפון שהוא אוחז בידו. מכאן, כבר עוף השמיים יוליך בקלות את הקול.

האמת היא שקשה להפריז בחומרתו של עניין זה. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לקרוא ידיעה מעציבה או מכאיבה על אדם היקר ללבו, להיכנס בעל כורחו לסערת רגשות מטלטלת, ולגלות לאחר זמן מה שלא היו דברים מעולם, להבין שנפל קורבן לתעלול מרושע. חמור מכך, אנו יודעים על כמה וכמה מקרים, בהם אנשים התבשרו בשורות קשות על אנשים הקרובים ללבם, ונפגעו מכך, נפשית ו/או גופנית, באורח קשה. במקרים רבים, הידיעה הנוספת, שבשרה על כך שמדובר בידיעה מפוברקת - לא עזרה להם במיוחד, ואת ההשלכות הקשות הם סחבו עמם לאורך שנים רבות. במקרים נדירים אנשים אלו אפילו לא 'זכו' לסבול מהשלכות אלו שנים רבות, ונפטרו כתוצאה מהתקף לב זמן קצר לאחר מסירת ההודעה המצערת.

על דבר אחד לא ניתן להתווכח - יש לרובנו יצר גדול ובוער לספר לאחרים דברים מעניינים שאנו נחשפים אליהם בדרכים שונות. וככל שהדבר יותר מעניין, כך הרצון לשתפו עז יותר. בורא עולם ברא אותנו כך, שלאדם הממוצע יש רצון חזק לשתף. להעביר דברים הלאה. וכמובן שיש בכך גם תועלות רבות וברורות לעין. אבל אי אפשר להתעלם מהצדדים השליליים של אהבת השיתוף האנושית: הרצון שלנו להעביר מידע שלילי בעל נופך דרמטי, השאיפה להצטייר בעיני אחרים כ'מי שיודעים ראשונים', הדחף להכניס עניין לחיים, או אפילו לפגוע באדם מסוים, חלילה.

למרות שבמקרים רבים אנו מרגישים שכדאי ונכון להימנע מלהעביר מידע מסוים, הרבה פעמים ההתנגדות שלנו קורסת כי אנו לא יודעים בבירור שמדובר במעשה אסור. לפעמים אפילו יצרנו הרע כה מתוחכם, עד שהוא אומר לנו שזה אפילו נחוץ וכדאי. התורה, למזלנו, כמו במקרים רבים אחרים, עושה לנו סדר בדברים האלה. ואין צורך להתאמץ וללמוד ספרי הלכה רבים כדי לדעת את גבולות חופש הדיבור:  רבינו החפץ חיים, לקח את העניין הזה כמשימת חייו, וספריו מבהירים בדיוק את המותר והאסור. מי שבקיא בהלכות לשון הרע יודע עד כמה חמור להעביר מידע שעלול להזיק לאחרים בלי ווידוי העובדות, שיקול דעת מעמיק, והבנת התועלת – אם בכלל – של העניין.

מבלי להסיר מיליגרם של אשמה ואחריות מאותו אדם שברוב זדונו כותב הודעה שקרית שכזו ומחליט לפרסם אותה ברבים, לא אליו מכוונים עיקרי דברי. הוא כנראה ימשיך לעשות זאת גם אחרי שיקרא את המאמר הזה, אם בכלל. אני כותב לקורא הממוצע, החפץ בטוב, החפץ בחיים, הנזהר בכבוד הבריות, שהקב"ה ותורתו משמעותיים בחייו, והוא רוצה להעמיד אותם כנר לרגליו. אני כותב למשפחתי, לחברי, ובעיקר לעצמי, שבפעמים הבאות, כשניתקל במידע אותו נרצה להעביר לאחרים, נעביר את העניין במבחן 'החפץ חיים', נשכיל להתגבר על יצרנו - ונבחר בחיים.