הכל בחיים זה ממתקים? כנראה שזה מה שאנחנו, המבוגרים, לימדנו את הילדים

1. זה קרה בשמחת תורה בצהריים. רגע השיא התקרב. רגע השיא מבחינתי, צריך לומר.

בבית הכנסת העתיק והקסום בשכונת שערי חסד בירושלים החלה עליית "כל הנערים". המתפלל המבוגר ביותר, אולי בן מאה, עלה לתורה ועמו כל הילדים הקטנים, כולל כאלה שנולדו השנה והוחזקו בידיים. על הראש של כולנו נפרשה הטלית, כמו חופה, והישיש, יחד עם הילדים שאיתו, ברכו את השם המבורך אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. אחר כך שרנו ביחד "המלאך הגואל" במנגינה שתמיד מרגשת.

אבל אז, בדיוק אז, נפוצה בקרב הילדים השמועה. יכולתי ממש לשמוע את הרחש-בחש של כל הקטנטנים מתחת לאף שלי. המקורות המודיעיניים שלהם, שהיו פרוסים היטב בכל השכונה, דיווחו כי בדיוק בשעה זו, בבית הכנסת החדש של האמריקאים, התחילו לחלק את ה"פעקאלך", והם שווים הרבה יותר מאלה שיש כאן. אמאל'ה. איזו מהומה. וידגו לרוב בקרב הארץ, וירוצו מהר לבית הכנסת הסמוך, ויעמדו שם בתור לקבל שקית מעוצבת גדושה בממתקים תוצרת חוץ.

חשבתי שזה הזמן המתאים לצעוק קצת על הילדים, להעמיד אותם במקום, אבל פשוט לא מצאתי אותם בתוך כל הבלגן. כשיצאתי החוצה, ראיתי אבא אחד צועק על הבן שלו. בואו נודה, זה כיף לראות הורים אחרים צועקים על ילדים אחרים. אתה מרגיש טוב עם עצמך. המילים שלי ממש יצאו לו מהפה. "אתה כבר בן שמונה", הוא נזף בילד, שהיה לבוש אמנם בגדי חג, אבל כבר ראו עליהם כתמי מרשמלו, קרמבו בטעם מוקה ודוריטוס חריף מתוק אש. "אתה כבר בן שמונה, אתה לא מבין מה עיקר ומה טפל? הכול בחיים זה ממתקים?!".

2. לא הכול בחיים זה ממתקים, אבל לפעמים נדמה שאנחנו, משום מה, מתעקשים לשכנע את הילדים שלנו אחרת. על כל דבר שהם עושים הם מקבלים פרס מתוק.

אנחנו לא נותנים להם לשמוח בשמחת תורה, שמחה לשמה, אלא כדי לקבל משהו בתמורה. הרי המבוגרים, כלומר אנחנו, מביאים לבית הכנסת את מאגרי הממתקים. הם לא נוחתים שם משמיים, ולא מסתתרים בתוך רימוני ספר התורה. יש יד נעלמה שדואגת שכך ייראה החג הזה. למה בעצם? למי זה טוב?

וזה נכון לא רק לגבי שמחת תורה, אלא גם לגבי יתר 364 הימים בשנה. בעצם הגננות, המורים וההורים הם אלה שמאפשרים מציאות שבה מחלקים ממתק ליום ההולדת, וממתק לראש חודש, וממתק לאבא של שבת וממתק לאימא של שבת, וממתק בהתחלה של חוג וממתק במסיבת הסיום שלו. אמנם, כל פעם זה רק ממתק אחד, אבל הם מצטברים לאלפים רבים לאורך השנה.

אז ערכתי מדגם משלי. סקר ידידיה-קרטוגרפיה: כל מי ששאלתי אותו על כך במהלך החג הסכים איתי שמדובר בסיטרא אחרא של שמחת תורה. ממש כך. בכל פעם שבה הטיתי אוזן לשמוע על מה הורים וילדים משוחחים ביניהם, גיליתי שזה הנושא המרכזי. שמעתי ילד אחד שרוצה ללכת ברגל יותר מקילומטר לבית כנסת ג'רמוקלי רחוק בשביל ממתקים, ראיתי אחים קטנים שהולכים מכות על חלוקת השלל, ממש מלחמת אחים, אב שמתחנן בדמעות על פעקאל'ה נוסף לאח הקטן שמחכה בבית ואם הוא לא יקבל אין לו, לאבא, לאן לחזור, ועוד ועוד.

באזור גן סאקר ראיתי מחזה יוצא דופן: אמא אסרטיבית אחת עמדה שם מול ילדיה וניהלה איתם משא ומתן קשוח. זה התחיל בתצוגת תכלית של כל מה שאספו וליקטו. הם פשוט הניחו על הארץ את מגוון הפעקאלך שאגרו עד כה, משל היו תחמושת מוברחת שצה"ל הוריד הרגע מספינת מחבלים מסוכנת. הם פתחו שם שקיות ועוד שקיות, עד שכל אחד עמד מול תלולית של עטיפות מנצנצות ומבריקות. אבל זה לא הספיק לה. היא דרשה שהם יוציאו גם את מה שנשמר בכיס של החולצה ושל המכנסיים. כשכל ילד עמד מול ערימה של ממש, היא התחילה למיין. מי ינוח ומי ינוע, מי לפח ומי לפה. "את זה תאכלו", היא פסקה על חלק מהממתקים, "אבל זה רעל. לפח".

בשלב הזה דמעות החלו לבצבץ בקצות עיניהם של הילדים. "אבל עבדנו קשה להשיג את זה כל הבוקר", ניסה אחד מהם לשכנע. והשני ניסה לשדל בנימוקים למדניים: "לפח? למה לפח? אימא, זה בל תשחית!".

"בל תשחית?", היא ענתה בלי להתבלבל, "זה פיקוח נפש. ונשמרתם לנפשותיכם. לפח".

כל הכבוד לה, חשבתי לעצמי. איזה אומץ לב. כאן אולי המקום לספר שהאישה היא אשתי והילדים - ילדיי.

3. עכשיו, תקראו רגע את הרשימה הבאה: גלוקוזה, סוכר, דקסטרוז, חומצה ציטרית E-330, חומצה מאלית E-296, סורביטול E-420, חומר מתחלב E-471, חומר טעם תות-בננה, צבעי מאכל, טרטרזין E-102. כל זה כתוב בקטן, כמובן, מאחורה. מקדימה, בחזית העטיפה, קוראים לאסופת הכימיקלים הזו "חמצוצים".

עטיפה אחרת, שהכריזה בוורוד חייכני על "סוכריות טופי בטעם תות שדה", הכילה את הרכיבים הבאים: סוכר, מלטודקסטרין, מווסתי חומציות E-296 E-300, חומר מסמיך E-414, חומר טעם, צבע מאכל, אלורה רד E-129, חומר הזרחה E-903.

נראה שהרכיב הבריא ביותר בסוכריות האלה הוא סוכר. זה לפחות היחיד שאני מכיר. אני לא יודע מה זה חומר הזרחה, אבל על ממתק אחר ("סוכריות בטעם תפוח") מצאתי גם, לצד מווסתי חומציות, סוכרלוז, "חומר הברקה". כן, כן - הברקה. מעניין מה קרה ל"חומר מונע החלקה". תפוח לא מצאתי שם ברכיבים.

והנה עובדה טריוויאלית, אבל בעצם די מדהימה: על כל אחד מהממתקים האלה נכתב "באישור הרבנות הראשית לישראל", לצד עוד שלל סמלים של הכשרים מהודרים ובד"צים מהארץ ומחו"ל. אני לא יודע אם הרבנות צריכה לסרב להכשיר מאכלים שכאלה אבל אני יודע שאם לא הייתה תווית כשרות על הממתקים – רוב הילדים שקיבלו אותם בחג לא היו אוכלים אותם. במקום הוויכוחים של "בריא-לא-בריא", אימא הייתה פשוט אומרת "זה לא כשר", והילד היה שומט מידו את החטיף.

אחרי בדיקת הרכיבים, הבנתי גם לפי איזה קריטריון חילקה אשתי את הממתקים לשבט ולחסד. הרי יש באמת דרגות שונות של ממתקים. פתאום השוקולדים והבמבה נראו סבירים. הסתכלתי, למשל, על רכיבי ה"מקופלת" ולפחות שם מצאתי פרודוקטים בעלי שם, ולא בעלי מספר מעבדתי: סוכר, חמאת קקאו, אבקת חלב, עיסת קקאו, שומן חלב, מתחלב, ונילין, מלח. לא בריא במיוחד, אבל לא פיקוח נפש.

4. נכון, גם כשאנחנו היינו ילדים היו ממתקים בשמחת תורה, אבל אני לא חושב שכל מה שעניין אותנו ביום הזה היה איסוף ממתקים מבית כנסת לבית כנסת.

בכלל, החוויה של "כל הנערים", שבה יום אחד בשנה אנחנו זוכים לעלות לתורה כמו גדולים, הייתה מרגשת ומסעירה מאלפי זהב וטופי. לא היה צריך להבטיח תמורתה פרס, היא עצמה הייתה הפרס. דור השפע לקח מאיתנו גם חוויות כאלה.

ושיהיה ברור: אני לא קורא לחלק קינואה לילדי ישראל ב"כל הנערים". אני גם נגד מעצר מנהלי בצו אלוף לדודי-סוכריות. אפשר בהחלט לתת ממתק קטן פה ושם. אבל המרחק מהמסטיק עלמה שאנחנו גדלנו עליו לילדים המסוממים שראיתי השנה בשמחת תורה הוא עצום.

אז מה עושים? קודם כול, מציפים את הנושא. יותר קל להתמודד ביחד. זו בעיה חוצת מגזרים, משפחות וערים, ואם כל הורה לבד יגיד "אסור" זה לא יעזור. צריך פה סולידריות. הרי גנים וכיתות שבהם מכריזים על "ארוחת בוקר בריאה" בימי הולדת מצליחים להוריד קצת את מינון הסוכר, אבל רק אם עושים את זה ביחד. אני לא מכיר בית כנסת או יישוב שבו הצליחו למגר כליל את התופעה, כי תמיד יש עוד מניין או עוד גבאי ומה שלא קיבלת בהקפות הראשונות תשיג בהקפות השניות.

ובכלל, יש בממתק גם אלמנט של פיצוי: חטפת מכה? קח סוכרייה. נכשלת במבחן? קח ביסלי. ההורים התגרשו? קח שלושה כדורי גלידה. כן, אני לא מגזים. עובד בגלידריה ברחוב סוקולוב ברמת השרון הפנה פעם את תשומת לבי לתופעה מדהימה. אבות גרושים שבאים להיות עם הילדים אחר הצהריים, לפי הסכם הגירושין, יושבים איתם בגלידרייה מול מנות ענקיות, הררי שוקולד-וניל-תות-בננה. "המנות של האבות האלה הן חד משמעית יותר גדולות, לפעמים זה לא נכנס לתוך הגביע", הוא סיפר לי. "אין לי ספק שיש פה איזה רצון לפצות, להרעיף, לשמח".

5. ואולי זה גם משל עלינו. הסינדרום המביך הזה – שבו מעדיפים חיי שעה על חיי נצח וביס רגעי על חוויה לחיים – לא נעצר בגיל שמונה.

גם אנחנו לא פעם מצפים לסיפוקים מיידיים ולא מגדירים נכון את סדרי העדיפויות. כמה פעמים העדפתי עדכון טיפשי בווטסאפ על פני עיניו של הילד שלי? כמה פעמים פספסתי ולא התרכזתי ברגעים מיוחדים בחיים בגלל עיסוק במשהו זניח הרבה יותר? וזו כבר שאלה לא רעה לצאת איתה מהחגים אל השנה החדשה: איפה גם אני מעדיף חומרי הזרחה ו‑E-909 על פני החיים עצמם?

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il