ד"ר קרן פרידמן: "מחקרים מוכיחים שתמיכה נפשית מסייעת להצלחת טיפולי פוריות"

הרגע שבו נולדו התאומות של ד"ר קרן פרידמן (כיום בנות שבע) היה הרגע המרגש ביותר בימי חייה. אומנם התאומות הן ילדות מספר 7 ו-8 במשפחה, אך דווקא העובדה הזו הגבירה אצל קרן את התשוקה העצומה לעזור לנשים אחרות מאותגרות פריון, כדי שיזכו גם הן ללדת ילדים.

קרן היא פסיכולוגית במקצועה, ועל כן היה ברור לה כי העזרה שהיא תגיש תעסוק בתחום הטיפול בנפש. "זה מה שגרם לי להקים את מכון רימון השוכן בבית החולים הדסה הר הצופים", היא מספרת, "ומבחינתי זו הייתה מעין הכרת הטוב לבורא עולם. מרכז רימון נמצא בתוך מחלקת IVF  בבית החולים והוא מציע תמיכה רגשית לכל אישה שעוברת טיפולי פוריות, ללא כל עלות. בהמשך, בעקבות הצלחת מרכז רימון, החלטתי בשנים האחרונות להרחיב את פעולותיי גם מעבר לבית החולים, והקמתי את עמותת קרן גפן. קרן גפן  פועלת גם היא ללא כוונות רווח ומספקת את שירותי התמיכה הרגשית בתחום הפוריות ברחבי הארץ. מרכזי רימון וקרן גפן מממומנים על ידי תרומות מהארץ ומחו"ל וכל השירותים המוצעים הם ללא עלות. לאורך כל הדרך אני פועלת באופן אישי לגיוס הכספים הנדרשים מתורמים בחו"ל – לוס אנג'לס ואוסטרליה, וכמובן שגם אני בעצמי עובדת בהתנדבות".

שליחות מאתגרת

קרן משוחחת בעברית רהוטה, אך מבטאה המתגלגל מסגיר היטב את מוצאה. "נולדתי במונטריאול, בקנדה", היא מספרת על עצמה, "ובגיל 12 עברתי עם משפחתי ללוס-אנג'לס. בנערותי למדתי לדוקטורט באוניברסיטת הרווארד בפסיכולוגיה התפתחותית ותמיד ידעתי שאני רוצה לעלות לישראל. לכן, בהגיעי לשידוכים הסכמתי לפגוש רק את מי שירצה לחיות בארץ. בשלב מסוים נפגשתי עם בעלי ובהמשך עליתי ארצה והתחתנו בהר הצופים בירושלים. מבחינה מקצועית סיימתי את הדוקטורט שלי עוד בחו"ל ובמשך השנים ביצעתי התמחות קלינית בבית חולים הדסה, וזאת תוך כדי שאני יולדת את ילדיי".

קרן היא בת יחידה להוריה, וכפי שהיא מציינת, המסר שהיא קיבלה מהם תמיד הוא שאדם חייב לתרום לקהילה את מיטב כישרונותיו. "למדתי זאת מההורים שלי וגם ראיתי דוגמא אישית - אבי, שהוא איש עסקים, הקים בית ספר יהודי דתי בלוס-אנג'לס ואמא שלי הקימה מוזיאון יהודי לילדים. לאחר שילדתי את הילד השישי שלי בתוך עשר שנים, אמא שלי שאלה מה אני עושה למען הקהילה? עניתי לה: 'אמא, אני יוצרת קהילה'".

ומבחינתה של קרן זו ממש לא קלישאה. "הילדים הם באמת כל החיים שלי, והם קודמים לכל דבר אחר שבו אני עוסקת", היא מבהירה. עבודתה המקצועית נעשית בעיקר בשעות הבוקר, כאשר ילדיה נמצאים במוסדות הלימוד ואז היא מתפנה למען הנשים הזקוקות לה. "בשעות אלו אני עובדת במרכזי רימון וגפן, שם אני מציעה לנשים מגוון נרחב של תרפיות בתחום של גוף ונפש, באמצעות סדנת גוף ונפש, סדנת יוגה, כתיבה, ציור, דמיון מודרך, קבוצות תמיכה עם דיאטנית ועוד מגוון דרכים שמגיעות לצד שיחות חיזוק איתי המבוססות בעיקרן על טיפול קוגניטיבי התנהגותי ((CBT. הדבר מפחית מחשבות ורגשות שליליים, ובכך מסייע באופן יעיל לטיפול מידי במגוון של בעיות והפרעות אשר מאפיינות לעתים קרובות נשים בתקופות כאלו של החיים, כגון חרדה, מצבי רוח קיצוניים, הפרעות אכילה ומתח.

"בין היתר אני גם מייעצת לנשים מניסיוני המקצועי", היא מוסיפה, "וכך למשל כשאישה באה ומספרת לי על משפטים שהיא שומעת מהסביבה הגורמים לה לחולשה, אנחנו מנסות לחשוב ביחד על הקושי ומגיעות למסקנה שאי אפשר לשנות את העולם, אבל אפשר לבחור דרכים להתמודדות. אני מציעה לה לרשום על דף את ההערות שיכולות להישמע ולתכנן איך להגיב בעת הצורך. או למשל, כשאישה משתפת בכך שהיא מצפה לתשובה גורלית מאוד ביום מסוים, אני מעודדת אותה להחליט מראש מה היא עושה באותו ערב בו מגיעה התשובה – בין אם תהיה חיובית ובין אם שלילית, וזה חייב להיות דבר משמח, כמו יציאה עם הבעל, או ארוחה חגיגית, וכדומה. אם הבשורה חיובית – נפלא, ואם לא, אז היא לפחות תחגוג ותודה להקב"ה על כך שיש לה בעל תומך וזוגיות טובה".

ההצלחה מוכחת

אבל האם באמת יש הוכחות לכך שכאשר אישה מקבלת תמיכה נפשית לצד טיפולי הפוריות, יש הצלחה רבה יותר בטיפולים?

"בהחלט כן", משיבה קרן, "לפי מחקרים אמפיריים שנעשו באוניברסיטת הרווארד, לנשים מאותגרות פוריות יש סיכוי טוב יותר להצליח להביא ילדים עם תמיכה נפשית מתאימה. הרעיון של השיטה בה אני פועלת הוא ליצור סביבה תומכת לנשים, ולתת להן כלים שמאפשרים להן להתמודד טוב יותר עם הלחץ, החרדה והדיכאון שאופייניים לנשים מאותגרות פוריות. במרכזי רימון וגפן אנו עושים זאת באמצעות סדנאות יוגה לפוריות וסדנאות גוף-נפש לפוריות. בסדנאות היוגה, בהנהלת קיידי הררי, עובדים על הנשימה המרגיעה את התודעה ואת מערכת העצבים ועל תנועה בגוף הממריצה את זרימת הדם ומאפשרת תמיכה ושיקום.  בסדנאות גוף-נפש, בהדרכת צוות מקצועי ובהן ד"ר צביה בירמן, עובדת סוציאלית קלינית המובילה בתחום הפוריות, מתקבצת קבוצה של 8-10 נשים עם מטפלת פוריות פעם בשבוע למשך עשרה שבועות. יחד הן מדברות על רגשותיהן ובונות קהילה תומכת, לומדות טכניקות להרפיה ולהפחתת מתח ומכירות דרכי חשיבה שתעזורנה להן להתמודד עם רגשות שליליים, ועוד.

"קצת אחרי שהקמתי את המכון הגיעה אליי אישה שנפגעה בפיגוע והגיבה לכך באופן חריף מאוד, מה שגרם לה לקשיים בהבאת ילדים", מספרת קרן, "היא טופלה אצלי במשך תקופה ארוכה, והודות לשיחות המשותפות שלנו חל ככל הנראה שיפור במערכות הנפשיות שלה, והדבר סייע לבלתי יאומן להתרחש. תמיד אזכור את ההודעה הטלפונית שהיא השאירה לי: 'ילדתי לפני ארבע שעות. תודה לך'".

מניסיונך – האם את חושבת שלנשים שומרות מצוות עם בעיות פוריות ההתמודדות קשה יותר מאשר לנשים שאינן באות מהמגזר הדתי?

קרן משיבה בזהירות: "כמובן שכל אישה רוצה ללדת, אבל נשים שומרות מצוות החיות בסביבה שבה יש ציפיות גדולות יותר להקמת משפחה ולהגדלתה, חשופות ללחצים ולמתחים גדולים יותר. בחברה זו הילדים הם חלק גדול מהמימוש העצמי, החברתי והדתי. אמנם מצוות פרו ורבו מוטלת על הגבר, אבל הנשים הן אלו שנושאות את המימוש היומיומי שלה. כל אלה מחריפים את הצורך של נשים שומרות מצוות בתמיכה נפשית נוכח אתגר הפוריות. זו גם הסיבה שהקמנו קבוצות מיוחדות לגברים ולנשים בנפרד במגזר החרדי. לקבוצות אלו יש אופי משלהן, הנובע מהעולם האמוני, ההלכתי והחברתי של המגזר. תכניות מותאמות אלו מתנהלות בהשגחת ארגון תורת המשפחה, כולל יועצת תורנית, פסיכולוג חרדי ומדריכת יוגה שומרת תורה ומצוות".

ויש לה גם סיפור מרגש: "גבר מהמגזר החרדי, סיפר לאחד המטפלים שלנו בשנה שעברה על כך שהוא אחד מעשרה ילדים, שכולם, חוץ ממנו, הצליחו להקים משפחות גדולות. לדבריו, מידי ליל סדר משפחתי בנוכחות כולם, הוא לא היה מצליח לשרוד ליד השולחן עקב התקף חרדה. כבר לאחר 'מה נשתנה' ששרו כל הילדים הוא 'לא היה מצליח לנשום' ובורח מהשולחן. ואולם, לאחר שהשתתף בסדנת גוף-נפש לפוריות, הוא דיווח שבליל הסדר האחרון הוא השתמש בטכניקות ההרגעה שלמד והתגבר על החרדה. מבחינתנו זה הייעוד שלנו", היא מסבירה, "לא רק לסייע למטרה הסופית, אלא גם להתמודדות עם קשיים הנלווים שמגיעים בדרך".

להימנע מלחץ

לסיום מציינת קרן כי אחד מסיפורי ההצלחה של 'רימון' היה עם אישה שבמשך שנים ארוכות ציפתה לילדים ועברה תלאות לא פשוטות. "בשלב מסוים הצעתי לה למלא טפסים לאימוץ, אך היא הזדעזעה עד עמקי נשמתה והרגישה שבכך היא כביכול סותמת את הגולל על ניסיונות האימהות הביולוגיים שלה. אבל אני הסברתי לה ש'בדיוק להיפך. הרי ידוע שתהליך אימוץ לוקח זמן ממושך, את רק תמלאי את הטפסים ובינתיים תמשיכי לנסות. לכל היותר יהיה לך ילד אחד מאימוץ ועוד משפחה ברוכה משלך'. כשראיתי שהיא עדיין מתקשה להסכים, הוספתי: 'את בכלל לא צריכה לשלוח את טופס האימוץ, שמרי אותו במגירה, ורק כשתרצי תשתמשי בו'. בסופו של דבר היא חזרה אליי כעבור שבוע ואמרה שהיא ובעלה מוכנים לנסות למלא טופס. בדיוק חודש לאחר מכן, היא כבר התבשרה בכך שאין לה צורך בו, והיא עומדת להפוך לאמא לילד משלה... הסיפור הזה צמרר אותי והמחיש לי עד כמה שבחלק מהמקרים (כמובן שלא בכולם!) אחד המעכבים הגדולים של הבשורות המשמחות זה הלחץ הגדול, ודווקא כאשר זוגות פונים לתהליכי אימוץ, או לחילופין - הולכים לקבל ברכה מרב, או  מחליטים אפילו לקנות עגלה, מתוך מחשבה שבסופו של דבר 'ברור שהתינוק יבוא' וזה רק עניין של זמן, הם מצליחים להוריד בכך את הלחץ, ובסופו של דבר גם זוכים".