קבורה יהודית: 10 עובדות ש(אולי) לא ידעתם

1. קבורת המת היא מצווה שעל פיה חובה לקבור מתים בקרקע. למצווה זו חשיבות רבה, והיא מוזכרת בתורה בשני ציוויים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. המקור למצווה זו הוא המונח 'כבוד המת', המהווה בסיס לפרטי ההלכות הנוגעות לקבורה.

2. בכל הדורות דאגו היהודים להביא את מתיהם לקבורה ב'קבר ישראל', כלומר קבורה בבית קברות של יהודים בלבד. פעמים שנעשו מאמצים גדולים כדי לפדות גופות יהודים שנהרגו כדי להביאם לקבורה יהודית. בכל קהילה יהודית קיים ארגון בשם 'חברא קדישא', שתפקידו הוא הדאגה לטיפול במת על פי ההלכה ושמירה על כבודו.

3. הציווי ההלכתי לקבור את המת בקרקע נלמד מהפסוק בחומש דברים (כא, כג), הכולל מצוות עשוה ומצוות לא תעשה כאחד: "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא". יצוין כי פסוק זה מדבר על אדם שחטא והוצא להורג בתליה על ידי בית דין. אף אדם פושע כזה, חובה לדאוג לכבודו. הסיבה לכך מובאת מיד לאחר הציווי: "כי קללת אלוקים תלוי". מבאר רש"י: "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו". כמו כן, ניתן ללמוד מכך קל וחומר: אם יש חובה לדאוג לכבוד של מי שהוצא להורג - קל וחומר לכל אדם.

4. עיקרון קבורת הנפטר מבוסס גם על מספר מקורות נוספים במקרא. ההתייחסות היא לא רק לנפטרים יהודים אלא אף לאלו שאינם יהודים וכך מסופר כי יהושע תלה את מלך העי, ולעת ערב קבר אותו תחת גל אבנים.

5. בפרקי דרבי אליעזר מסופר שאדם הראשון למד מן העורב לקבור את המת כשהרג קין את הבל: "היו אדם וחוה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו חברו, לקח אותו, חפר בארץ וטמנו לעיניהם אמר אדם ואמר 'כעורב אני עושה' וקבר את הבל." (פרקי דרבי אליעזר, פרק כא). בחומש בראשית מסופר על אברהם אבינו שקנה 'אחוזת קבר' לשרה במערת המכפלה וקבר אותה שם. משה רבנו זכה שהקדוש ברוך הוא בעצמו יתעסק בקבורתו, שנאמר: "ויקבור אותו בגיא". (דברים לד, ו).

6. המונח 'כבוד המת' כולל בתוכו מספר נקודות הלכתיות. אחת מהן היא האיסור בהלנתו, כלומר: אין להשתהות שלא לצורך בקבורת הנפטר. כל זמן שהמת לא נקבר הרי זהו ביזיון. זוהי הסיבה לכך שביום שניתנה רשות לקבור את הרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא, תיקנו חכמים ביבנה את ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון, כהודאה על השבת כבודן האבוד של הגופות.

7. אופן הקבורה הוא הטמנת המת בקרקע עטוף בתכריכים, ללא שימוש בארון קבורה. עם זאת, בעת הצורך מותר גם להניח את המת בארון, ואת הארון לקבור בקרקע. באופן זה נוהגים לקבור במדינות רבות בחוץ לארץ, בהם החוק אוסר לקבור בקרקע ללא ארון. יש נוהגים לחורר חורים בקרקעית הארון, ובכל מקרה יש להשתמש בארון מעץ בלבד.

8. על חשיבות הקבורה ניתן ללמוד מכך שאחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא ייקבר כראוי, ונבלתו תהיה מושלכת על הארץ למאכל לחיות ועופות, ואחת הקללות הכתובות בפרשת כי תבוא היא: "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ, ואין מחריד". גם הגמרא רואה בחיטוט קברים עונש קשה לנפטר. רבה בר שמואל כתב: "והיתה יד השם בכם ובאבותיכם – זו חטוטי שכבי, דאמר מר: בעוון חיים מתים מתחטטין". 

9. קבורה בארץ ישראל נחשבת לזכות גדולה. בחומש בראשית מבקש יעקב אבינו מבנו יוסף "נא אל תקברני במצרים". גם יוסף ביקש שיעלו את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל לאחר מותו. אכן, ביציאת מצרים משה רבנו התעסק בהעלאת עצמותיו של יוסף מהיאור על מנת לקברם בארץ ישראל.

10. ביישוב הישן הייתה מקובלת תופעה של אנשים מבוגרים שעלו לארץ ישראל בערוב ימיהם על מנת למות בארץ ולהיקבר בה. בימינו, עם התפתחות התחבורה העולמית, פעמים רבות מבקשים תושבי חו"ל להיקבר בארץ ישראל. כאשר אדם נקבר בחו"ל, יש נוהגים לקחת שלוש שקיות עם אדמת ארץ ישראל, ולהניח על גוף הנפטר אחרי הטהרה. זאת על מנת שכאשר יקום לתחיה בתחית המתים, ירגיש את אדמתה הקדושה של הארץ. 

הרב אליהו עמר עונה בהרצאתו המרתקת על השאלות הבאות: למה מניחים אבנים בכל ביקור בבית הקברות, ולמה היהדות לא אמרה להניח זר על הקבר, אלא דווקא אבן?