ניצול השואה הניח תפילין בפעם הראשונה בחייו – ונפטר חודשיים לאחר מכן

דבר לא הכין את יצחק גבאי, פעיל לזיכוי הרבים שמזה שמונה שנים עוסק בהנחת תפילין אקראית לעוברים ושבים ברחובות בת ים, לפגישתו עם ניצול השואה דב. פגישה שלימים תתברר כמצילת נפש אחת מישראל.

היה זה יום 'רגיל' למדי. גבאי (63), בעל תשובה נשוי ואב לארבעה ילדים, הניח את שולחן המצוות שלו על אם הדרך, והתחיל בהנחת התפילין לעוברים ושבים. "פתאום, נעצר ליד השולחן אדם מבוגר בעל חזות חילונית", הוא משחזר. "הנחתי תפילין לשלושה אנשים, ובזווית העין קלטתי אותו מפשפש בדיסקים שהנחתי שם לחלוקה בחינם, ומתעכב כאילו הוא מחפש משהו מסוים. אחרי שסיימתי, הוא ניגש אליי ושאל אותי מה אני עושה שם. אמרתי לו שאני מניח תפילין לאנשים, בחינם כמובן".

"אבל מה יוצא לך מזה?", שאל ניצול השואה בפליאה ניכרת, וגבאי מיהר להגיב. "הסברתי לו שזו מצווה גדולה והצעתי לו להניח תפילין בעצמו, אך הוא התנגד בתוקף. 'אתה יודע מי אני? אני ניצול שואה, ואני לא בקטע הזה בכלל', הוא אמר לי".

אבל גבאי לא ויתר. עז כנמר הציע לו לדוב, הצעה. "אם אני טועה בדרכי, אז מקסימום הפסדת חמש דקות בחיים על פעולה ש'לא ייצא לך ממנה שום דבר'. אבל אם הצדק איתי – אתה, חברי היקר, בבעיה", חייך לעומתו כממתיק סוד.

דוב הסכים להצעה, ובמשך ארבע (!) שעות ישב לצדו של גבאי, ואוזניו כרויות לשמוע את דברי התורה והחיזוק, שיצאו כמרגליות יקרות מפיו של גבאי.

על מה דיברתם?

"על החיים, על בורא עולם... סיפרתי לו שגם אני עברתי דברים מאוד קשים, וניסיונות לא פשוטים. אחד מהם היה בגיל 26 כששכלתי את שני הוריי, שנפטרו באותה שעה! הניסיון הזה מוטט אותי נפשית והפך אותי ב-180 מעלות, ורק כשחזרתי בתשובה והתקרבתי לבורא עולם – קיבלתי כוחות להתמודד איתו בצורה חיובית".

"פתאום הוא קם, ואמר לי: 'יאללה, בוא נניח תפילין'"

הסיפור של גבאי על אובדן ההורים בגיל צעיר, פגע כחרב בלבו של דוב. הרי היה זה בדיוק הסיפור שלו, רק בגוונים שונים. ומה הפלא אפוא שהסכים לשמוע, וביקש לדעת עוד ועוד פרטים...? "כשסיפרתי את הסיפור האישי שלי, העיניים שלו נצצו", אומר גבאי. "הבנתי שהדברים חודרים לליבו, ורציתי לנצל את ההזדמנות ולהציע לו שוב להניח תפילין, אבל משהו עצר אותי. בסוף החלטתי שזה רק הוגן שאתן לו להחליט בעצמו, מבלי ללחוץ עליו".

ואז הגיעה ההפתעה.

"פתאום הוא קם, ואמר לי: 'יאללה, בוא נניח תפילין'. הייתי המום. כשסיימנו, הוא סיפר לי בהתרגשות שלפני המלחמה, כמתנת יום הולדת לגיל 13 – קיבל מאביו זוג תפילין, אך מעולם לא זכה להניח אותן. זו הייתה הפעם הראשונה שזכה במצווה".

ומה עלה בגורלן של התפילין ההן?

"ברוך ה', הן ניצלו ועברו את התופת ביחד עם בעליהן – למרות שלא השתמש בהן".

למחרת בבוקר התייצב דוב בעמדה של גבאי, ופנקס צ'קים בידו. "איפה קונים תפילין", הוא שאל, וגבאי נדהם. "באותו רגע קיפלתי את השולחן, וסגרתי את הבסטה. הלכנו יחד לחנות תשמישי קדושה בתל גיבורים, וקנינו לו תפילין חדשות. ההתרגשות הייתה מאוד גדולה".

מאז הפך דוב לבן טיפוחיו של גבאי, והביקור היומי בעמדתו - הפך להרגל. "לאט לאט הוא התחיל לעבור שינוי מקצה לקצה, ורצה לדעת עוד ועוד דברים על היהדות. ואת כל מה שלימדתי אותו, הוא 'בלע' בשקיקה. זה הזכיר לו את בית אבא, ואת כל המנהגים שהיו בו ולכן הייתה בו התלהבות מאוד גדולה".

ואז הגיעה הפתעה נוספת. "יום אחד, דוב הגיע אליי עם שקית בידו, והוציא ממנה את זוג התפילין הישן שקיבל במתנה מאביו. רצועות העור ברובן היו שחוקות ורקובות, ובמבט שטחי הייתי בטוח שהן פסולות".

אלא שלמרבה הפלא וכנגד כל הסיכויים, בדיקה מעמיקה יותר אישרה שהתפילין עדיין טובות. 'עייפות' כן, בדיוק כמו הבעלים שלהן, בשל מה שעבר עליו. 'אבודות'- לעולם לא. כשם שהקב"ה שמר עליהן, הוא שמר על בעליהן – לבל יאבד את האמונה שלו, ואת הרצון לשוב אל זרועותיו בשנית.

"אדם שמתחבר פעם אחת לה', הקב"ה לא עוזב אותו"

ויום אחד, בתוך רוטינת הביקורים היומיומיים – דוב נעלם. "הבנתי שהוא התאשפז בבית החולים, אחרי שחש ברע, והלכתי לבקר אותו שם. דיברנו, צחקנו והייתי בטוח שהוא ייצא מזה", משחזר גבאי. "במשך חודש שלם לא ידעתי מה קורה איתו, עד שחלמתי עליו והחלטתי להתקשר ולשאול לשלומו".

השפופרת הורמה, ומעברו השני של הקו נשמע קולה של מ', אשתו של דוב. "מה, אתה לא יודע?", בישרה לגבאי את בשורת האיוב. "אתמול הוא נפטר". היה זה חודשיים לאחר שזכה להניח תפילין, בשליחותו הנאמנה של גבאי.

איך הרגשת כששמעת את זה?

"מצד אחד הרגשתי רע שלא הייתי בהלוויה שלו, ולא זכיתי להיפרד. מצד שני שמחתי שהוא לפחות זכה להניח תפילין ולקיים מצוות כמה שאפשר, בסוף ימיו. לפחות התעורר בו הניצוץ היהודי".

כי בשורה התחתונה, זו הייתה משאת נפשו של גבאי מלכתחילה – לקרב יהודים ולעורר בהם את הניצוץ הזה, וגם אם המדורה שיצית בהם תהא קטנה, זה עדיף מלא כלום. הרי גם תהליך התשובה שלו התרחש לפני עשור, בגיל 53. "לקח לי הרבה שנים להתעורר", הוא משחזר. "וקיבלתי הרבה מכות על הדרך כדי להבין שיש פה בורא לעולם, ושהוא רוצה ממני משהו".

וכך, ללא הכנה מוקדמת וכמעט בלי לדעת מדוע, החליט לשים לראשו כיפה. "זה היה באחד האירועים המשפחתיים, ואנשים היו מאוד מופתעים. הרבה מהם לא קיבלו את זה בצורה יפה, אבל אותי זה רק חיזק יותר", הוא אומר.

אחרי הכיפה הגיעו הביקורים בבית הכנסת, התפילות במניין, שמירת השבת ועוד. ולאחר שהתחזק בעצמו, הבין שאין זמן וצריך לחזק גם יהודים אחרים. "הייתי יוצא לצמתים, לקניונים, לים ולכל מקום ציבורי שיש בו הרבה אנשים, ועוזר לאנשים להניח תפילין. אחרי תקופה, הבנתי שאני רוצה להפוך את זה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, והחלטתי להקים מקום קטן משלי בחנייה הפרטית של הבניין. הכנתי שלטים גדולים, ומאז ועד היום המקום הפך לכולל, עם 6 זוגות תפילין שניתנו לי בתרומות, ספרי קודש, מניין מתפללים ושיעורי תורה.

ולא תאמינו, אבל במשך שמונה שנים מאז פועל המקום (רח' הנביאים 34 פינת קהילת סלונים 4) – אין אחד בבת ים שלא מכיר אותו. "מגיעים אליי אנשים מכל הסוגים, ובכל הגילאים. כאלה שרחוקים מיהדות כרחוק מזרח ממערב, וכאלה ששומרים מסורת. חלק מהם הפכו כבר ל'בני בית', ומגיעים בכל יום לפני העבודה או לאחריה. והסיפורים המרתקים לא מפסיקים להגיע. כל אחד עם ה'חבילה' שלו, ועם החיבור המיוחד שלו למצווה".

לשאלתי מדוע הוא חושב שדווקא הוא זכה לזה, מגיב גבאי בפליאה והצטנעות. "כל אחד יכול לזכות בזה. המצוות פרושות לפני כל יהודי, והוא צריך רק לבוא ולקחת. לבוא ולהסכים לשמוע, להסכים לצאת מהקיבעון שלו וללמוד דברים חדשים. ואני מבטיח לכם, אדם שמתחבר לה' פעם אחת, הקב"ה לא עוזב אותו. זה לא משנה מאיזו מצווה תתחיל – תפילין, שבת, כשרות ואחרות, אם אתה מחובר לבורא עולם, הכל הוא ייתן לך. רק תיאזר בסובלנות, ותאמין בו. כי אין עוד מלבדו".