הפצוע שאיבד את שתי רגליו: "שכפ"ץ הציצית הציל את חיי"

לפני 12 שנה נפצע ינון כהן באורח קשה. חייו ניצלו בנס והוא איבד את שתי רגליו. בכל זאת, אם תראו אותו היום תופתעו לראות אדם דתי ומאושר, נשוי ואב לילד, מורה לאזרחות ומעביר הרצאות, עומד על רגליו, רץ, שוחה ואפילו צונח וגולש סקי.

"לא אשכח כמובן את היום ההוא", הוא מספר לשליח חב"ד שלמה ריגל, שהביא את סיפורו. "היה זה שמונה חודשים לאחר שהתגייסתי, כשסמל המחלקה קרא לנו להיכנס לאחת הכיתות כדי להכיר מקרוב את ה-RPG ודרכי ההפעלה שלו. הוא עמד במרכז החדר עם הטיל שהיה מונח על חצובה מותאמת כשכולנו יושבים סביבו בחצי עיגול ואני עומד בדיוק ממולו". 

24 חיילים היו אז בכיתה, כשהמפקד הטעין את הטיל בפצצה המתאימה, ובטעות לחץ על ההדק. הפיצוץ החזק הרעיד את התקן האימונים, וגרם לפציעתם של כל הנוכחים בחדר: ינון ולוחם נוסף באורח קשה, ארבעה חיילים אחרים באורח בינוני, תשעה קל ותשעה נוספים לקו בהלם.

"זה קרה תוך שניות", מספר ינון. בתחילה היה פיצוץ מחריש אוזניים, כדור אש שעטף את החדר ואז הרגשתי משהו מפלח אותי וחותך אותי לשניים. הגוף שלי עף ימינה, ובו בזמן הרגליים שלי עפו שמאלה. הסתבר שהטיל עף לכיווני, פגע בי והתפוצץ חלקית. למזלי, בגלל המרחק הקצר הטיל לא התפוצץ, אחרת בטח היו במקום לפחות עשרה הרוגים, ונפגעתי מפיצוץ חלקי של ראש הנפץ ומסנפירי הטיל שחתכו בי. הייתה דממה לכמה שניות ואז החלו צרחות אימים מכל הכיוונים. כל אחד קרא לעזרה", הוא משחזר.

"אחד החיילים שהגיע לחלץ חיילים מתוך התופת, ניגש אלי, וכשראה את המצב שלי חשב שאני מת והעדיף לגשת לעזור לחיילים אחרים. הרגשתי כאבים מטורפים בכל הגוף והייתה לי תחושה כאילו הרגליים שלי עולות בלהבות", הוא מספר את חוויותיו מהתאונה הקשה.

"אם הייתי נשאר לשבת, הייתי 'חוטף' את הטיל ישירות בפנים"

ינון מספר כי כפסע היה בינו ובין המוות. "כיוון שהפעילות הזו נערכה אחרי ימי אימונים ומסעות מתישים, נרדמתי באמצע התרגיל. המפקד העיר אותי כמה פעמים ובסוף כעס עלי, וביקש שאעמוד בזמן שכולם יושבים", מספר ינון. 

"אנשים לא מסוגלים להבין זאת", הוא אומר, "אבל מבחינתי מדובר בנס ממש. אם הייתי נשאר לשבת, הייתי 'חוטף' את הטיל ישירות בפנים ובפלג הגוף העליון ולא הייתי כאן היום". 

"זה נס", הוא ממשיך ומסביר, "כי למרות הפציעה הקשה שלי אני חי ונושם. הקמתי בית. אני אוכל, ישן, נוסע ממקום למקום וכמובן משתדל לעשות את מה שנדרש ממני כיהודי ולעבוד את ה'".

יממה שכב ינון כשהוא בין חיים למוות, ויום למחרת התאונה, בליל שבת, פקח את עיניו. ליד מיטתו עמדו הוריו, עיניהם עייפות מבכי. הדבר הראשון שאמר להם היה: 'תודו לה' שלפחות אני חי'. 

"הורי כל כך התרגשו לשמוע את המילים האלו, שאותם רגעים לא יישכחו ממני אף פעם. אבא שלי עשה מיד קידוש של ליל שבת, שמבחינתו היה אקט של הודיה לקב"ה שנשארתי כאן בעולם הזה", מספר ינון.

"התאוששתי בגלל שתי סיבות: האמונה ויוסי הוכמן" 

יחד עם השמחה על היותו בחיים, החל ינון את המלחמה האמיתית של חייו: השיקום. השיקום היה ארוך ומסובך, וכלל טיפול שיקומי, פיזי ונפשי. בתוך תקופה קצרה עבר ינון לא פחות מ-35 ניתוחים, בגלל זיהומים רבים שנוצרו בגלדים.

ההסתגלות הנפשית למצב החדש הייתה קשה יותר מהניתוחים. "הבנתי שהרגליים שלי נקטעו, אבל לא הייתי מסוגל להביט ולראות מה בדיוק קרה לי", הוא מספר. "עד אז לא פגשתי אף פעם בקטוע רגלים ולא היה בי את הכוח הנפשי לעשות את הצעד הזה. רק אחרי חודש הצצתי על קצות הרגליים שלי והבנתי עם מה אני הולך להתמודד".

מבקרים רבים שעברו קטיעות סייעו לינון להישיר מבט למציאות החדשה. "האמת שהאנשים ההם, עם כל הרצון הטוב לא באמת עודדו אותי", מספר ינון. "כיוון שאף אחד מהם לא היה ללא שתי רגליים, והם הצליחו לתפקד עם קטיעה של איבר אחד בלבד. הייתי בטוח שלעומתם לא אוכל יותר לתפקד כאדם מן השורה".

"בסופו של דבר", הוא אומר, "התאוששתי בגלל שתי סיבות. הסיבה הראשונה, העיקרית, היא האמונה. במצב כזה מייאש אין אדם בעולם שיוכל לעזור לך באמת. אפשר לדבר, לנחם ולעודד אבל מי שלא חווה זאת לא יוכל באמת להיכנס למצב הזה. בסוף זה רק אני ואלוקים. זה היה הדבר היחיד שיכלתי באמת להיתלות בו". 

ינון כהן, כיום

ינון ממשיך ומתאר את התהליך האמוני שעבר: "דיברתי אתו הרבה, ולמרות הכעס והכאב שהיה לי, ידעתי שבסופו של דבר אני מאמין בו ואני יודע שעם כל הכאב הוא זה שהביא אותי למצב הזה מסיבות שאינני יכול לדעת, והוא זה שירים אותי מהמצב שלי.

"ידעתי שאת המגבלות הוא נתן לי, והוא ייתן לי כוח להתמודד גם בהמשך הדרך. האמונה הזו הייתה סוד השיקום שלי. באותה נשימה הבנתי גם שדיכאון ועצבות יורידו אותי רק למטה ושאם ארצה באמת לשקם את עצמי אסור לי להתמודד עם רחמים עצמיים", מספר ינון. 

"כל מה שנשאר לך ברגעים הקשים האלו", הוא אומר, "זה רק לדבר עם הקב"ה ופשוט להיאחז בו, כי אין משהו אחר להיאחז בו. בלי אמונה חזקה לא הייתי יכול לעבור את זה בכלל".

ינון מספר על יוסי הוכמן: "סיבה נוספת שעזרה לי היתה ביקורו של אדם יקר בשם יוסי הוכמן", הוא אומר. "יוסי הגיע לבקר אותי, ותוך כדי הדיבור 'הוריד' פתאום את שתי רגליו וגילה לי שהוא עצמו עבר קטיעת רגלים. כששמעתי את סיפורו של יוסי, שכלל התקפת מחבלים על משפחתו ממנו נהרגו אשתו ושתי בנותיו, הבנתי שאני נמצא במצב קל הרבה יותר, כי אני עטוף במשפחה חמה ואוהבת".

"זה היה הרגע שבו החלטתי שאם יוסי - שאיבד את כל היקר לו - המשיך קדימה ונישא בשנית, העסק הזה 'קטן עלי'", מספר ינון.

"חוויה לא פחות קשה היתה ההתמודדות עם מבטי האנשים"

חודשים ארוכים מאוד ניסה ינון להתרגל לפרוטזות. "היתה זו תקופה של עליות ומורדות. התקדמות קטנה ואז נסיגה ארוכה לאחור, אבל ידעתי שאם אכנע לזרם ואתן לו לשטוף אותי, לא אוכל יותר להתאושש ואפסיד בקרב של חיי".

חוויה לא פחות קשה מכך היתה ההתמודדות עם מבטי העוברים והשבים. כשאחותו של ינון לקחה אותו בפעם הראשונה אל מחוץ למרכז הרפואי, הוא ביקש 'להפוך לשקוף' כדי להתחמק מהמבטים המרחמים של האנשים. 

"בניתוח פשוט של המצב, הבנתי שיש לי שתי ברירות. או לנבול בחדר ולסבול בין ארבע קירות או לצאת לכל מקום שארצה, איך שאני, ולתת לאנשים מסביב להתמודד עם הנכות שלי ", מספר ינון.

אחרי תקופה ארוכה של אימונים, ינון הצליח לצעוד עם הפרוטזות שהורכבו לו במאמץ רב, אבל אז הגלדים נפתחו והתחילו לדמם. הדימום נגרם מהעובדה שהקטיעה בפיצוץ גרמה ל"הרים ובקעות" באזורים הקטועים והפרוטזות לא הצליחו "להתלבש" בדיוק כפי שצריך...

ינון הוא לוחם אמתי, והעובדה שאחותו שליוותה אותו כל הזמן הייתה אמורה להתחתן חודשיים וחצי לאחר מכן, גרמו לו לסחוט מעצמו את המרב פעם נוספת.

למרות שאיש לא נתן לכך סיכוי, הצליח ינון לעשות עד לחתונה את הבלתי יאומן: הוא הגיע לחופה על שתי רגליו. "עד היום במשפחה שלי צוחקים שגנבתי לאחותי ובעלה את ההצגה בחתונה שלהם. אנשים עמדו ובכו, עמדו ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות. עין לא נותרה יבשה מכאב ומאושר".

"שכפ"ץ הציצית הגן על חיי. נפצעתי רק מתחת לברכיים"

בנקודה הזו ינון מבקש לעצור את הרצף ולספר אנקדוטה מעניינת שקשורה לפציעה. "היו הרבה חבר'ה בגדוד שירדו עלי בגלל שלא הורדתי את הציצית מהגוף שלי לרגע. תמיד הייתי צריך לחזור ולהסביר שמבחינתי, הציצית היא השכפ"ץ הכי טוב". 

ינון מזכיר כי "לפני הצבא לא כל כך הקפדתי עליה כי הרגשתי שאני עושה את זה בשביל ההורים שלי, אבל בצבא, ביני לבין עצמי הבנתי שאם הציצית נועדה להזכיר ליהודי על תרי"ג המצוות, אני חייב להיות יהודי טוב ולשים אותה בכל יום". 

ינון מספר על השאלות הרבות שהופנו אליו לאחר הפציעה הקשה: "אחרי שנפצעתי, כולם שאלו את אותה השאלה: איך יכול להיות שדווקא אתה, הצדיק, שהולך כל הזמן עם "שכפ"ץ" מציצית, מתפלל שלש פעמים ביום ולא מוותר או מתפשר, חטפת הכי חזק? התשובה שלי הייתה ברורה: 'אם לא המצוות והתפילות שעמדו לצדי, לא הייתי שורד את הפציעה"'. 

ינון מסביר בהתרגשות את כוונתו: "זו האמת. החלק העליון של הגוף שלי שהיה מתחת לציצית לא נפגע בכלל. רק מתחת לברכיים – היכן שפתילות הציציות מסתיימות... נפצעתי. מבחינתי, מדובר בנס גדול. הציצית ביצעה את עבודתה והגנה עלי".

"בחתונה המרגשת רקדו עשרות נכי צה"ל על כיסאות גלגלים"

רגע לפני שאתם חושבים לרחם על ינון, הוא מבקש להדגיש שהוא באמת מאושר. "בכל בוקר אני אומר בשמחה ובאהבה אמתית לקב"ה 'מודה אני לפניך מלא חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. דווקא אני, למרות הפציעה שלי, יודע יותר טוב מכולם מה זה להיות על סף המוות וכמה צריך להודות לבורא העולם על כך שהוא ממשיך להאמין בי ומוריד את נשמתי לעולם הזה בכל בוקר מחדש". 

ינון מוסיף ומדגיש שהוא לא מקנא באף אחד "גיליתי בתוכי כוחות אדירים, ואני יכול לעשות כמעט כל דבר. אין דבר שמגביל אותי. אני עושה מה שכולם עושים רק בדרך אחרת".

לסיפור המרגש הזה יש גם 'הפי אנד' מרגש: ינון נישא למירב והוא אב מאושר. מירב לא סובלת מנכות כלשהיא, אבל למרות זאת כשהכירה את ינון וראתה את מי שהוא באמת, הסכימה להתחתן אתו. 

"זה לא היה קל, וההורים שלה כמעט הכשילו את השידוך הזה, אבל משמיים נועדנו זה לזו. מירב קיבלה אותי איך שאני, בעיקר בגלל האישיות שלי. תמיד אמרתי להורים שלי, שבניגוד לאחרים, מי שתבחר בי להיות בעלה תעשה זאת בגלל האישיות שלי ולא בגלל דברים אחרים. זה גם כמובן מראה שהיא עצמה אישיות גדולה".

החתונה עצמה הייתה מטבע הדברים מרגשת מאוד והשתתפו בה רופאים רבים שליוו אותו לצד חברי כנסת, שרים וכמובן חבריו למחלקה. אחד השיאים בחתונה היה כשעשרות נכי צה"ל, שהפכו לחבריו של ינון במהלך השנים, רקדו סביבו הזוג הצעיר עם כסאות גלגלים...

ינון כהן בצבא

פרק הסיום במסכת הייסורים היה אחרי החתונה: הזוג הצעיר עבר להתגורר בניו יורק למשך כשנה כדי למצוא לו את הפרוטזות המדויקות והמושלמות שיאפרו לו לתפקד ללא פציעות וכאבים בגדמים. אחרי מאמץ רב ובהשקעה של 150,000 דולר שנתרמו עבורו משלושה ארגונים, הוא קיבל 3 סוגי פרוטזות חדשות שמותאמות לפי הצורך.

"חזרתי להיות ינון של לפני הפציעה: רץ, שוחה, גולש סקי, משחק כדורגל וכדורסל, וכמובן מתפקד ביום יום בלי שום סימן לפציעה הקשה", הוא אומר.

הרגע המרגש ביותר מבחינתו בכל הסיפור הזה, היה כשהוא הצליח לרוץ שוב אחרי 12 שנה: "בכיתי כמו תינוק. פשוט לא יכולתי לעצור את דמעות ההתרגשות שלי. פתאום מצאתי את עצמי שוב רץ ואת הרוח מלטפת את הפנים שלי. זה היה רגע מכונן". 

"אגב", הוא מציין, "אם מישהו מהקוראים יראה אותי ברחוב, אני משוכנע שהוא לא יצליח לקשר אותי לבחור שבסיפור, זה בלי שתי הרגליים".

"כל אחד צריך לגלות את הכוחות הפנימיים שלו"

משפחת כהן מתגוררת היום במושב מאור, מעט דרומית לחדרה וינון מספר את סיפורו בהרצאות שהוא עורך בכל הארץ. "הדבר הכי חשוב לי בהרצאות זה להעביר את המסר של גילוי האמונה הפנימית של כל אחד הן בבורא והן בעצמו. כל אחד צריך לגלות את הכוחות הפנימיים שיש לו".

ינון רכש הסתכלות אופטימית והומוריסטית, והוא מוצא בכל דבר את נקודת האור. "בחורף אני לא סובל מקור בכפות הרגליים", הוא מספר בחצי חיוך, "ואם אני יודע שעל הבוקר הוא חייב לצאת לפגישה חדשה, אני יכול 'להכין מראש את הרגליים בכך שאני גורב ונועל אותם לפני השינה'".

המסר העיקרי שינון מעביר בהרצאותיו הוא ברור: "אין לי ספק שהמצב בו אני עומד היום, תרתי משמע, מגיע בגלל שלא התייאשתי. תמיד תתפללו ותבקשו מהשם שייתן לכם את הכוח, ויחד עם זאת אף פעם אל תתייאשו. תמיד תביטו קדימה ותראו את האור בקצה המנהרה. האור הזה נמצא שם בטוח, גם אם הדרך תהיה ארוכה קצת יותר ממה שחשבתם", הוא אומר. 

"אם בזמן הפציעה הייתם אומרים לי, להורי, לרופאים או לחברי למחלקה שאתחתן עם אישה שלא סובלת מנכות ושאעמוד על רגליי, אעשה כל ספורט שאני רוצה ויהיה לי הכול להסתובב ולפרנס את משפחתי, אף אחד לא היה מאמין", הוא מבהיר. "תתחילו להאמין בעצמכם ובכוח האלוקי הגדול שיש בכל אחד מכם. המוגבלות נמצאת בראש בלבד, ומי שפורץ אותה יכול להגיע לכל מקום".