למה בעצם לא להגיד "בהמה טמאה"? סיון רהב-מאיר על פרשת נח

כל חיינו נעים בין הפנים לחוץ, בניסיון לאזן. זה אחד הנושאים שמעלה פרשת השבוע - פרשת נח. תיבת נח היא אייקון מפורסם במורשת שלנו, עד שלפעמים אנחנו כמעט לא חושבים על משמעותו. אם במיתולוגיה היוונית "תיבת פנדורה" מסמלת את כל הרע שעלול לקרות, אצלנו "תיבת נח" היא עניין חיובי ואף הכרחי. נוח מתבקש לבנות תיבה אל מול מציאות של שחיתות, אלימות והרס שבה הוא חי. הוא מכניס פנימה את משפחתו ואת החיות כדי להציל אותם מפני המבול.

תנועת החסידות ראתה בפסוקים האלה מסר רלבנטי לכל קורא: "בוא אל התיבה", אומר אלוקים לנח בפרשה, ובעצם אומר זאת גם לנו. כל אחד חי במבול של טרדות, פרנסה, בלגן ומשימות. אנחנו כבר לא בגן העדן של פרשת בראשית, והמציאות שסביבנו היא לעתים רבות סוחפת, מבלבלת, מטרידה. מה עושים מול המבול הזה? באים אל התיבה. מוצאים נקודות של שלווה, מנוחה, התכנסות ושקט.

תיבה, כך הסביר הבעל שם טוב מייסד החסידות, היא שם נרדף למילה. לדבריו, אחת מ"תיבות נח" שלנו, כבר אלפי שנים, היא המילה הכתובה – מילות התורה ומילות התפילה. האדם צריך "להיכנס אל התיבה" כמה פעמים ביום, להיטען ולהתמלא בתוכן על ידי תפילה ולימוד תורה, ורק אז לעשות את מה שנאמר בהמשך הפרשה: "צא מן התיבה".

* * *

300 אלף סטודנטים החלו השבוע את שנת הלימודים. כ-2 מיליון תלמידים חזרו ללימודים בשבוע שעבר, אחרי החגים, יחד עם עוד אלפי תלמידי מכינות קדם צבאיות. עשרות אלפי תלמידי ישיבות יחזרו מחר לפרק הלימוד המכונה "זמן חורף". זה קורה בשבוע שבו קוראים את פרשת נח. הפרשנים מדברים על שתי ההוראות ששמע נח: "בוא אל התיבה", ואז בהמשך "צא מן התיבה". מתי לבוא ומתי לצאת? מתי להתכנס, להתמלא בתוכן, להתנתק מהעולם שבחוץ, ומתי לצאת החוצה ולא רק ללמוד אלא גם ללמד, להאיר?

רב צעיר הפנה אותי פעם, בדיוק בתקופה הזו של השנה, לשיר שנוגע בשאלה הזו. "המכתב של רבקה לנעמי" הוא שיר של אריאל הורוביץ, שהלחין טקסט שכתבה סבתא שלו, רבקה ספיר, לאימא שלו, נעמי שמר. נעמי הצעירה עזבה את קבוצת כנרת כדי ללמוד מוזיקה בירושלים. הקיבוץ סער וזעם. אימה כתבה לה: את בסדר גמור. העולם עוד מחכה לתרומה שלך, אבל את חייבת כעת להתנתק, לצלול, ללמוד. הדימוי הנפלא בשיר הוא "להוסיף מטען לבטן הספינה".

הנה המילים: "יום העבודה נגמר וירדתי לכנרת, לענות על מכתבך ילדתי הקטנה, קשה לך שם עכשיו בעיר בה את לומדת, קשה כמו שקשה תמיד בכל התחלה. רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים, כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן, ובלב הים פתאום אני רואה סירה, ועליה דייג אחד שנלחם בסערה. מה יעשה הדייג, מה הוא יכול לעשות, כדי שהסירה תגיע אל החוף, יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה, אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה. זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך, הלימודים שלך הם המטען על סיפונך, כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור, דרך כל הפוּגוֹת של באך".

בהצלחה רבה לכל הלומדים.

* * *

כל שנה מחדש אני משתדלת להתעכב על המילים האלה בפרשה, אולי כדי לבדוק שהן לא השתנו: התורה מספרת שאל תיבת נח נכנסו כל סוגי בעלי החיים: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה" וגם "מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹורָה". למה לא לכתוב פשוט "מן הבהמה טהורה" ואז "מן הבהמה הטמאה"? למה צריך להתעכב ולהאריך ולכתוב "מן הבהמה אשר איננה טהורה"? חז"ל מסתכלים על הפירוט הזה של התורה ולומדים ממנו כלל: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו". כלומר, אפילו התורה טורחת ומאריכה, רק כדי לבחור מילה יפה יותר ולא מילה מעליבה. שווה להתאמץ כדי לדבר באופן יותר עדין. המסר הוא אותו מסר, אבל האווירה – אחרת לגמרי.

ואולי יש כאן עוד נקודה – שקשורה לעיתוי. הרי מתי התורה ממליצה לנו לשמור על דיבור נעים יותר? במצב שבו האנושות כולה מתבוססת באלימות, שחיתות, רצח וגסות. העבירות של דור המבול היו כל כך חמורות וקיצוניות, שעוד רגע נקרא איך כמעט כל העולם הושמד במבול. אז במציאות כזו איומה, אנחנו מדקדקים ב"בהמה לא טהורה" במקום "בהמה טמאה"? נו באמת, זה כל כך משנה, כשבחוץ כולם רוצחים וגוזלים? התשובה היא כן. גם אם בעולם כולו משתולל מבול, גם אם הפיד כולו מלא קללות, גם אם המירוץ לנשיאות המעצמה הגדולה בעולם מתדרדר לתהום – דווקא אז, התורה מציגה לראשונה את הכלל שילווה אותנו אלפי שנים: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו".

* * *

לא צריך להיות תמימים.

אתמול כתבתי פה על כך שהתורה מאריכה וכותבת "הבהמה אשר איננה טהורה" במקום לכתוב פשוט "הבהמה הטמאה". פרשנים רבים לומדים מכך שרצוי לדבר בצורה עדינה יותר ומעליבה פחות. לא לומר – אפילו על בהמה! – את המילה "טמאה" אם אפשר להתאמץ קצת, להאריך, ולומר "אשר איננה טהורה". זה פשוט נשמע יותר טוב ויוצר אווירה אחרת.

אבל כמה מכם העירו לי, בצדק, שבניגוד למה שתיארנו, בספר "ויקרא" מופיעים שוב ושוב הביטויים "טהור" ואז "טמא", בצורה מפורשת, בלי להתבלבל. למה? כי שם מדובר בהוראות מעשיות, בפסיקת הלכה. כשמדברים באופן רעיוני וכללי, צריך כמובן להיות אדיבים עד כדי שניתן. אבל כשמדובר בתכל'ס, במסקנות שאנשים צריכים להבין מהם איך לפעול – צריך להיות מאוד מדויק, אפילו בוטה. רוצים דוגמה? ברק אובמה הרי לא מוכן לומר "טרור איסלאמי" (אולי מבחינתו צריך לומר "טרור אשר אינו נוצרי ויהודי"...).

אנחנו חיים במציאות מאוד מכילה ופלורליסטית, שבה כמעט לא נעים לומר שיש "טוב" ויש "רע". לפעמים מרוב רצון לאחדות ולטשטוש אנחנו עלולים להיות תמימים מדיי ולא לשים לב לאידיאולוגיה שמולנו, שמנוגדת לנו לחלוטין. אז מצד אחד לא צריך סתם להעליב ולקלל, אבל מצד שני – אסור לשכוח שיש בעולם "טהור" ויש "טמא", יש מותר ויש אסור, יש טוב ויש רע, ועם כל הכבוד והנימוס והחיבה – יש גם גבולות ברורים.

* * *

לאורך הדורות ניסו פרשנים רבים ללמוד לקחים מפרשת נח ולשאול מהי "תיבת נח" שלנו בימינו. לאן אנחנו צריכים לברוח מפני "מבול" הטרדות, ההפרעות, הרעשים והבלבול שמסביב. יש פרשנים שהתייחסו לתורה ולתפילה כאל "תיבת נח" של האדם, שאליה הוא צריך להתכנס כדי לשמור על שפיות ונאמנות לעצמו. יש כאלה שדיברו על המשפחה ועל הזוגיות, אבל הרב שלום נח ברזובסקי (שמכונה ה"נתיבות שלום" על שם ספרו) קורא לכל אחד מאיתנו לחפש את תיבת נח הפרטית שלו. לדעת מה הנקודות החיוביות והטובות שבתוכנו, ולהעצים אותן. הנה:

"כאשר האדם מרגיש שפל וירוד, העצה היא – 'עשה לך תיבה'. בכל אחד יש ניצוץ אלוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות, וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש עניין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר".

הוא כותב שזה נכון גם על כל פרט, אבל גם לגבי עם ישראל בכללותו. כלומר, תמיד יש משהו קטן וחיובי בתוכנו, שעליו אנחנו שומרים גם בתקופות מסובכות, ולמעשה – הוא שומר עלינו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.