דבר תורה לפרשת לך-לך: לסגור את בית הכנסת – או לעצור את המריבה

אש מתלקחת, אם עוצרים אותה בטרם תתפשט, קל להשתלט על להבותיה, אך לאחר שהיא מתפשטת, לפעמים גם מטוסי כיבוי רבים לא יספיקו. כך גם דרכה של אש המחלוקת. מַתְחִילָה היא מריב קטן ופעוט, ואם לא עוצרים ומכבים אותה מבעוד מועד, היא מתלקחת ומתפשטת עד שנהפכת למריבה גדולה המכלה כל חלקה טובה. וכפי שאמרו רבותינו ז"ל במסכת סנהדרין (ז' ע"א) "האי תיגרא, דַמְיָא לצינורא דבידקא דְמַיָּא, כיון דרווח רווח". פירוש: המחלוקת דומה לצינור של מים שעל שפת הנהר, שאם לא סותמים אותו מיד, הוא הולך ומרחיב, עד ששוב לא ניתן לסותמו. ע"ש.

בדרך זו נהג אברהם אבינו כאשר התגלע הריב בין רועיו לבין רועי לוט. בטרם תתפשט המריבה, עצר אותה אברהם ונפרד מלוט.

אולם ניתן להבחין בקלות בסתירה לשונית בולטת: בתחילה נקראת התגרה "ריב" בלשון זכר, ואילו בהמשך "מריבה" בלשון נקבה ("ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו'. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו')?

יישוב מעניין לכך מצאנו בדברי הגאון רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל מחכמי מרוקו בספרו "חכמת שלמה". בדבריו הוא מוצא הבחנה מעניינת בין 'ריב' ל'מריבה': "ריב" זה לשון זכר שאינו מוליד, דהיינו מריבה קטנה, ואילו "מריבה" היא לשון נקבה, כמו אֵם (נקבה) המפרה עוד ועוד מריבות.

פונה איפוא אברהם אבינו ואומר ללוט: מאחר שעד עתה היתה הקטטה בינינו לבין רועינו רק בבחינת "ריב" ("ויהי ריב בין רועי מקנה אברם" וגו'), במטותא מנך "אל נא תהי מריבה ביני ובינך", הבה נפרד כידידים, ובכך נעצור את המחלוקת כשהיא עדיין בגדר "ריב", ולא נאפשר לה להתפתח ולהפוך ל"מריבה" היולדת ומרבה.

* * *

נקודה נוספת האירו המפרשים באותו ענין, והיא שההפרש בין המלה "ריב" למלה "מריבה", הן האותיות "מה". ולפי זה מתבאר מאמר חז"ל: "דעת קנית - מה חסרת, דעת חסרת - מה קנית?" (קהלת רבה ז' כ"ג). לפי פשוטו יתפרש, אם קנית דעת, אז מה חסר לך? הכל יש לך! ואם חסרת דעה, מה יועילו לך כל קנייניך? אך לפי דרכנו יובן כך: אם בשעת ריב ומדון קנית דעת תורה - אז מה חסרת, דהיינו שחסרת מ"מריבה" את האותיות מ"ם וה"א ("מה"), ונשאר "ריב" עקר אשר יסתיים במהרה. אך אם דעת תורה חסרת - מה קנית? אתה קונה ומוסיף את ה"מה", ואז ה'ריב' בתוספת "מה", נהפך למריבה ומתרבה המחלוקת.

עוד רמזו יפה על פי זה מה שדרשו חז"ל (חולין פ"ט ע"א) על הפסוק "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז), שאין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה. וזהו "תולה ארץ על בלימה", היינו בלי-מה, שבזה שבולם פיו, מוריד את האותיות "מה" מהמלה "מריבה", ונותר רק "ריב" עקר שנעצר ונבלם.

* * *

מספר הרב צפניה ערוסי שליט"א: בזמן ששימשתי את הראש"ל הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל כהכנה לתפקיד רב בפועל, ראיתי מקרה שלימדני רבות:

גבאים מבני תימן הסתכסכו בעניני בית הכנסת, והחליטו כי הרב יהיה הבורר ביניהם. הם שטחו טענותיהם בפניו, וכל אחד מהצדדים הבליט את צדקתו ואת האמת שבדבריו. הרב שמע והאזין בקשב רב, ולאחר שנשתתקו, שאל אותם בקולו הפסקני - האם תוכלו לסכם בכמה מלים על מה אתם רבים? והם השיבו כי הם רבים על שינוי התקנון והמנהגים.

בטרם נתן הרב את פסקו, אמר להם: "אם באמת מתכוונים אתם לעשות ככל אשר אכריע - הנה מה טוב, ואם לאו - עדיף שתסגרו את בית הכנסת, כי תימנים פוסקים לפי הרמב"ם, והוא פוסק כי מחלוקת היא איסור תורה, ותפלה במנין היא מדרבנן!...".

הגבאים נבוכו, אבל הרב חזר ושאלם בפסקנות: "מה החלטתם?". השיבוהו: "מה שהרב יכריע - מקובל עלינו". אמר להם "בעניני מנהגי תימן יש מנהגים רבים, חלקם קדומים וחלקם מאוחרים. בכדי לקבוע במנהגי תימן, אשאל חכם שהוא בקי במנהגי תימן, וכפי שאברר עמו כך תעשו. ואכן, בירר הרב את הדברים עם הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, והם נהגו על פי הוראותיו, והאמת והשלום אהבו.