"השחקנית הראשית לקחה מהסרט את עניין התפילה": ראיון עם רמה בורשטיין

בתקופה האחרונה היה קשה לפספס את "לעבור את הקיר" - סרטה החדש והמדובר של רמה בורשטיין. סרטה הראשון, 'למלא את החלל', הותיר אחריו רושם במגוון המגזרים בישראל, ובמדינות רבות בעולם כולו - כולל פרסים יוקרתיים בפסטיבל ונציה הנחשב, מה שגרם לציפייה לבואו של סרטה השני להיות גבוהות מהרגיל.

כמו בסרטה הראשון, גם בנוכחי, הנושא העיקרי העומד במרכז הסרט הוא זוגיות. אין זה עניין מפתיע, בהתחשב בכך שזה אכן נושא שהעסיק אנשים רבים מאז ומעולם. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בדורנו זה, הסובל מבעיית הרווקות המאוחרת שחדרה לכלל המגזרים בישראל.

במרכז הסרט עומדת מיכל, רווקה בעלת תשובה, בת 32, שבאופן מצער ומפתיע מגלה שבעלה המיועד החליט לבטל את האירוסין. מיכל לא מאבדת את העשתונות, דבקה במטרה, ומודיעה בפה מלא לכל מכריה כי היא מחליטה שלא לבטל את החתונה, ממשיכה להתכונן אליה כרגיל - על כל המשתמע מכך, מתוך ביטחון גמור בה' שימציא לה חתן מתאים שיגיע לאולם בשעה המיועדת. את סוף הסיפור כמובן שלא נחשוף בפניכם כאן...

לא רבים יודעים זאת, אך משפחתה של בורשטיין, כמשפחות חרדיות נוספות, מתגוררת במרכז תל אביב, סמוך לרחוב שינקין. אנשים רבים השייכים לקהילה זו חזרו בתשובה, ורמה נמנית עמהם. "תהליך התשובה שלי היה פלאי. הוא כל כך פלאי, עד שכל דיבור אודותיו נשמע לי מוזר. הוא מוריד אותו בכמה רמות.

"האמת היא שכל הזמן חיפשתי משהו. חיפשתי משמעות לחיים האלה. רציתי להבין מה קורה פה. מאיפה הכל התחיל, ולאן כל זה הולך. לדוגמה, אני זוכרת שחשבתי שלא יכול להיות שכל הטיפות שיורדות בגשם לא נוגעות אחת בשנייה, וזה יכול להיות מקרי. וחשבתי לעצמי - אם העולם הזה מגיע עם דף הוראות, אני צריכה ורוצה למצוא אותו. בהתחלה חשבתי שזה דף רוחני כזה, שקובע כי צריך להעלים את החומר ואת הגשמיות. בשלב מסוים אפילו חשבתי שהבודהיזם יתן לי את התשובות. אך כשהגעתי ליהדות, הבנתי שזה הדבר האמיתי, והשאלות שלי התחילו לקבל מענה. לא על כולן קיבלתי, כי זה תהליך ארוך שלא נגמר, אבל התהליך הוא עצם העניין".

מתוקף היותך אישה חרדית, בקשת וקבלת ייעוץ הלכתי בנוגע לסרט?

"בוודאי. אני חייבת לומר שאני חרדית. ממש חרדית. מאוד חרדה לדבר ה'. לא הייתי יוצאת בלי גב הלכתי גדול. אני מעדיפה לא להגיד את שם הרב שמכוון אותנו, כי הוא לא מעוניין שידעו במי מדובר, אבל בכל צעד וצעד הוא מעורב. הוא שם את בעלי כאחראי מבחינתו על הטקסטים בפרט, ועל הסרט בכלל. בכל תהליך העבודה על הסרט יש המון בירורים הלכתיים, ואנחנו נועצים בו וכפופים לדעתו. המסרים שאנו רוצים להעביר הם חיוביים, אבל צריך לעשות זאת בדרך טובה. כמובן שגם ברכתו לפועלנו היא מאוד חשובה, ואף הכרחית עבורנו".

אפרופו המסרים, מה רצית להעביר לצופים בסרט?

"המסר של הסרט הוא שהמרכז של התנועה שלנו בעולם הזה נע בין ייאוש לתקווה, והסרט מעביר את החוויה הזאת, ואת זה שהטוב ינצח ושהרע יפסיד. אני חסידה של רבי נחמן, והוא אומר שאין ייאוש בעולם כלל. וגם אם זה נראה כמו ייאוש - אין ייאוש. וזה המסע שלנו בעולם הזה - להתגבר על הניסיונות האלו".

מדיבורה והליכותיה של בורשטיין, ניכר ביותר כי אלוקים מעורב בחייה באופן עמוק ומלא. מרחיב את הלב לראות שאנשים כישרוניים כל כך, שיצירותיהם מגיעות לכמויות אדירות של אנשים מעם ישראל ומשפיעות עליהם, שמים את אלוקים במקום כה משמעותי בחייהם. "מי שרואה את הסרט ישר יודע שאין לי כלום חוץ מהשם יתברך", מוסיפה בורשטיין. "כמובן שיש לי משפחה, וכישרונות, ועוד דברים, אבל הכל מושאל ממנו. הכל מרגיש שאול ולא שייך לי. אני נשענת על ה' בכל נשימה ונשימה, כי הוא הדבר היחיד האין סופי. אני כל הזמן בעבודה של אין עוד מלבדו".

"נועה קולר למשל, גיבורת הסרט, שלמעשה כל הסרט נמצא על כתפיה, הייתה צריכה להכיר את העולם של בעלי התשובה, וממש החלה לעבוד על כך. תוך כדי העבודה, באופן משמח במיוחד, גם קרו לה כמה דברים עוצמתיים בעניין זה. למשל, רבי נחמן הוא משמעותי בסרט, אז היא למדה לדבר עם ה'. פשוט ככה. אחרי שהסרט יצא, במהלך איזה ראיון בפסטיבל ונציה, שמעתי אותה פתאום אומרת שהיא לקחה מהסרט את עניין התפילה. זה מאוד חדר אליה. פשוט התבודדות עם ה'. מעבר לכך, היינו יחד במדרשה, בשבת כלה, והיה הרבה סביב העניין של חתונות של רווקות מבוגרות שחזרו בתשובה. מעניין גם לספר שהיא הייתה בכל החגים אצלי, וזה כבר הסיבוב השני שזה קורה. יש לה כבוד ממש מדהים לעולם הזה, ולתפקיד שהיא עשתה. שחקנים בדרך כלל משחקים תפקיד של 'דוסים', ושניה אחרי זה יכולים לעשות משהו שצוחק על החרדים. לה הציעו משהו בסגנון אחרי הסרט, והיא סירבה. נועה אישה מאוד מיוחדת".

בעניין הרווקות המאוחרת, אני שואל את רמה האם היא לא הציגה מציאות עגומה מדי של הרווקות המאוחרת. שמעתי כמה וכמה נשים שצפו בסרט, חלקן רווקות מבוגרות יחסית, שהלינו על כך שמצבן של הרווקות מתואר באופן מוקצן. "הרצון לאהבה מנהל את העולם", היא אומרת. "בכל המדינות, אגב. ובתורה שלנו נאמר שכל השרוי בלא אישה שרוי ללא ברכה, ללא תורה וכו'. אני החלטתי להגיד את זה בקול רם. ודווקא אני שומעת בעיקר דעות הפוכות מאלו שהצגת. אנשים אומרים לי שיש לזה מקום. שהם מרגישים שחתונה זה הדבר הכי חשוב בחייהם. ואם אין את זה, זו בעיה מאוד גדולה. ולאנשים כבר לא נעים להגיד שזה מה שהם רוצים. כאילו לא מכובד להגיד שזה העיקר. אני מכבדת את הקול הזה שאומר שאולי הצגתי מצב קשה מדי, אבל התמונה היא באמת מאוד קשה. אישה שלא מוצאת אהבה והיא בת 35, זה מאוד מאוד לא פשוט. עם זאת, הסרט אומר ומראה שלמרות הכל - יש חיים עם זה. יש תנועה. יש דברים מצחיקים".

בעניין התגובות, מה את בעיקר שומעת מהצופים?

"אני חייבת לומר שבעבר עשיתי סרט שמאוד הצליח, אבל התגובות פה משוגעות לגמרי. הצופים עוברים חוויה מאוד חזקה. זה מעבר למה שציפיתי. מעבר למה שיכולתי להאמין. אני מרגישה שה' מרוח על הסרט הזה. זה גדול ממני. אנשים עוברים מסעות אישיים ופנימיים, והתגובות משוגעות בעיני. אגב, גם רוב הדברים שמפריעים לאנשים בסרט, הם דברים שקשורים לאמונה"

במבט לאחור, יש משהו שהיית משנה בסרט?

"לא. צריך להבין שזה לא תהליך של יומיים. זה מסע מאוד ארוך. אנחנו יושבים בערך שנה רק בחדר העריכה. אם יש משהו, משנים אותו שם. וחוץ מזה, אני גם חושבת שזה כמו להתחתן. אתה עושה את הבחירה שלך, וזהו - זאת הבחירה שלך. ואתה שמח בה. אני מאוד אוהבת את הדמויות, ואת המכלול של עם ישראל שהיה שותף לסרט הזה".

לקראת סוף שיחתנו, מורגש שבורשטיין חשה בנוח יותר ויותר לשתף בדברים שעברו עליה במהלך הכנת הסרט, וכן לאחר שיצא מתחת ידיה והתפרסם במקומות רבים. "זמן קצר לאחר שסיימנו לעבוד על הסרט הוא הגיע לפרסי אופיר (האוסקר הישראלי - א"ש), לאחר מכן לפסטיבל ונציה ופסטיבלים נוספים, וקרה לנו שם משהו שלא ציפינו לו. עד שהסרט יצא החוצה, כלומר לחברים ואנשים מקצוע שצפו בו, קיבלנו תגובות מאוד חזקות בחדרי העריכה. כולם החליטו שזה מדהים. ואז זה יצא החוצה, לפסטיבלים, ואנשים כמעט לא דיברו על הסרט. הוא לא קיבל יחס. זה משהו שאתה לא מבין איך הוא יכול לקרות. לא מובן מאיפה הפער הזה. והיינו בוונציה, זו כבר הפעם השנייה שלנו שם, וזה הרגיש כאילו לא נותנים לנו את הכבוד. והכרתי את הכבוד הזה מהסרט הקודם, ומאוד חיכיתי לו".

לאחר תקופה לא פשוטה, בה לא הבינה בורשטיין את מה שה' מתכנן לה, ומדוע הוא מחליט לגלגל את הדברים דווקא באופן הזה, היא פנתה אליו בבכיות ותפילות, וניסתה לקבל תשובות. להבין את המתרחש. לאחר תקופה מסוימת, הרגישה בורשטיין בלבה שהיא צריכה לעשות בחירה משמעותית. "הרגשתי שאני צריכה לבחור בין שני דברים - כל הפרסים, תשומת הלב, הכבוד האישי, כבוד ה' וכו', לעומת - כמויות אדירות של אנשים שיראו את הסרט. וממש נקרעתי בין הצדדים. בסוף, אחרי הרבה בכיות, התבודדויות והתבוננויות, בחרתי בקהל. בחרתי בכך שיראו את הסרט ים של אנשים. אני מרגישה, תודה לאל, שיש מתנה שמוענקת בסרט למי שצופה בו. והמתנה הזו היא לא ממני. היא מה' יתברך. ומאוד חשוב לקבל אותה. ותודה לאל הגדול, הבחירה שלי התממשה. הסרט אהוב מאוד. למעלה מ-30 אלף איש צפו בו מאז שיצא, ומדובר בימים בודדים בלבד. מעבר לכך, גם לא מעט גויים צפו בסרט, והוא אף נמכר לכמה מדינות זרות. הכבוד שהיה ב'למלא את החלל' לא נמצא פה. יש הסתרה כזו. אבל לצד זאת, קרה משהו הרבה יותר משמעותי - אני מאמינה שהרבה מאוד אנשים הושפעו לטובה. ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך...".