יער הרווקות הזה גדול מדי, מפחיד מדי

כל כך הרבה משפטים, כל כך הרבה פנים. צוחקות, עצובות, חושבות, תוהות, מישירות מבט, משפילות, אינסוף... ואני הקטנה ביניהם. בעיניהם. מתבוננת ולא יודעת מה אני אמורה לראות. לא יודעת מה אני אמורה לחפש. הלכתי לי לאיבוד בסבך ה'אלולים', יותר מדי מעגלים של חיפוש ללא מציאה, יותר מדי 'מציאות' שלא חיפשתי.

איפפפפפהההה הוא? הנשמה זועקת ולא יודעת איך להסביר את מה שהיא מרגישה. המחשבות שלה הן בליל של רצוא ושוב, של רצון וסירוב, בריחה ושיבה, שנאה ואהבה.

היער הזה גדול מדי, מפחיד מדי...

האם צריך בכלל לצאת ממנו, ואם לא - איך נשארים בתוכו מבלי לפחד, מבלי לפרש את קולות הנהמה האדירים בצורה שלילית? איך מגרשים את הכוח המדמה, ובוטחים באורו של לפיד האמונה הפנימי?

הנשמה חפצה ומשתוקקת לדבר, אבל לא יכולה. מילותיה נהלמות (מלשון מהלומה) נאלמות, נעלמות...

הנהההה הוא! הנשמה קובעת. לך תבין למה היא מרגישה את מה שהיא מרגישה. משהו במבע מרגיש לה קרוב, אמיתי, חי, בועט ומוכר...

אבל הרי היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים בעבר. מאיפה לה הביטחון שהפעם היא צודקת? מאיפה לה הביטחון שהפעם זה יהיה זה? שהפעם זה יתיישב בדיוק על החורים, ויצליח לכסות את הבשר החשוף והפגיע שלה?

היא לא יודעת דבר. זו האמת לאמיתה.

היא נעצרת כי טוב לה כאן. טוב לה להאמין שאולי, רק אולי, זה הפעם. זה האיש. זו התחנה האחרונה...

היא לא יודעת למה היא מרגישה שכאן, בנקודה זו ממש, במבט התמים והטוב הזה שלך, היא רוצה להניח את מקל הנדודים. להרגיש אהובה. לזכות בקשר של נשמות, אבל אמיתי כזה, שלא ידלוף החוצה ויחנוק את כל דיירי הבית – כשמישהו מהם מריח ריח קצת לא טוב...

'כי גז חיש, ונעופה'.

תאמין לי אבאל'ה, הגז של המידות הרעות שלי יכול ברגע זה, חיש קל, להמית אותי ואת כל מי שסביבי.

ו'נעופה'.

זה מה שיקרה. כי איזה כוח יש לבשר ודם, כנגד שריפה משתוללת של אוויר רעיל? כלום, גורנישט...

השמיים בוערים, והחלקות הטובות מתכלות חיש קל

זה מה שאני עכשיו. כלום. וזה גם מה שאני רוצה להיות עם מי שיהיה בעלי. שאזכור כל חיי לצדו את הפחד הזה, המזדחל אל מתחת לציפורניים, הנמהל בתוך הדם ומוזרם ללב עם פעימות התפילה...

כי גז – הבדידות של הרווקות היא בדיוק כמו גז. אתה יכול ליהנות ממנו עד נקודה מסוימת, להפיק באמצעותו תבשילים ערבים לחך. אבל מנקודה מסוימת, כשריחו החזק והחריף מכה בעוצמה בנחיריך וגורם לך לסחרחורת, בחילות, ושאר סימפטומים שליליים שכאלה – זה הזמן לרוץ לברז, ולסגור אותו חזק.

לסגור.

לסגור, אבא, את השידוכים האינסופיים. את ההיכרויות המבישות. את הדמעות אחרי כל פגישה. את הצער שנגרם לכל מי שמסביבי, בשל העובדה שעוד לא התחתנתי. די. די אבא, הגיע הזמן לסגור את הברז הזה.

מי יודע איזה שמות הוא כבר הספיק לעשות בי, מבלי שארגיש. מי יודע כמה נזקים הוא כבר גרם לנשימתי האופסת, לתקוותי הדהויה...

חיש – מהר, אבא, מהר. כי כשמדובר בסכנת חיים – אין, פשוט אין עוד זמן לחכות. אין זמן לחשוב. אין עוד דקה לבזבז כשהאש מתלקחת, השמיים בוערים והחלקות הטובות (אלו שלא אפסה בהם התקווה) מתכלות חיש קל. הקושי הזה לנשום, זה דבר שאי אפשר להסביר אותו למי שיש לו 'פת בסלו', למי שנושם אוויר נקי וטהור. למי שלמד עם השנים להיות נזקק-מזוקק...

ונעופה – אדם, בשר ודם, קרוץ עפר ואפר - לא באמת יכול לעוף. כי כנפיים נותנים למי שיש בו משאלות ריחוף, למי שלא מפחד לנסוק אל השמיים. ואני? אני אבאל'ה, מפחדת מהכל. אני מפחדת מעצמי בתוך הבדידות הזו. אני מפחדת מהמנשה שבי, שעוד רגע יוותר על מלכותו, יגביה את שולי גלימתו וירוץ לעבוד עבודה זרה. אני מפחדת מהרגע הזה, ומהרגע הבא. מפחדת מקרבה ומריחוק. מפחדת שהחיים יחלפו על פניי ושחלילה לעולם לא אזכה להגשים את חלומי ולזכות להיות אמא.

כי הלא דוד המלך כבר אמר את זה הרבה לפניי. "כי גז, חיש ונעופה". מה אני? מה חיי? מה כוחי, אבאל'ה, מה תבונתי? אן אלך לבכות את הימים האלה, שחולפים והופכים לשירה קפואה, למבט אחרון. לא תמיד אני יודעת לבוא אליך בנפילות שלי, לצעוד אחריך, לצעוק אליך אתה הבדידות הזו. לא תמיד אני מצליחה לקרוא את המפה נכונה, להיעצר היכן שאתה רוצה ולא היכן שהלב שלי אומר לי. לנער את אבק הנדודים מהשמלה המרופטת, לסדר את מחלפות השיער הפרוע ולהמשיך להתפלל. להמשיך לקוות שזה יקרה. שיש, אי שם בקצה הדרך, יש אור לבן שמחכה לעטוף רק אותי בשלוותו, בשמחתו, באהבתו...

מה תגידו לו? שחולת אהבה אני

"בן אדם, עלה למעלה עלה. עלה למעלה, עלה בן אדם. יש לך כנפי רוח" (הרב קוק)

ומדוע מבקשת אני דווקא את אותו אור לבן? כי לאורך כל הדרך אבאל'ה, אחרי כל הדברים הקשים שעברו עליי - השתדלתי (אם כי לא תמיד הצלחתי) להביט בך מתוך הלובן שבעין, לקבל באהבה את ההנהגה שלך עמי גם ברגעים הכי משפילים, להמשיך להאמין בך, להמשיך לצעוד במעלה הר הבזלת המחליק ולרגע לא לשכוח שאתה מחזיק אותי.

לרגע לא לשכוח שאתה כאן, בתוך הדמעה שזולגת על לחי, בתוך הלב המתנפץ לאלפי רסיסים, בתוך האיברים הכתושים שכבר הועלו על המוקד עשרות פעמים ו'קמו לתחייה', בתוך השיקוי הזה שאני לוקחת בכל פעם שאני מרגישה קצת חולשה רוחנית. השיקוי שעוזר לי לשכוח את מה שעברתי עד עכשיו, ולהתחיל מהתחלה.

אתה שם, אתה כאן, אתה בהם, אתה בתוכי, אתה סובב כל עלמין, אתה הסיבה לכך שהצעדים ממשיכים לטפס, גם הרבה אחרי שהמוח שבק חיים וכבר לא מסוגל לתת להם את הפקודה הזו. הם צועדים מכוח האינרציה, מכוח האין-ריצה.

הם לא מסוגלים לתת לך את אותה עוצמה שהייתה בהם פעם, כשרק למדו להניע את עצמם. אבל הם לפחות לא מתייאשים מלחפש אותך, מלראות אותך אי שם למעלה, בפסגה, במקום שבו נגמרות המילים, ומתחילות הדמעות...

המזל הגדול שלי הוא שאני לא היחידה שמטפסת על ההר הזה. מרחוק - אני צופה בהם, באחיי למסע. אבודים יותר ופחות, מחכים כמוני - לישועה. אלו שהגיעו לפסגה, מביטים אליי מלמעלה וצועקים: "שירה, הגענו אליו. אל המלך, אל האבא, אל הטוב המושלם. מה תרצי שנגיד לו? על מה תרצי שנתפלל בפניו בשבילך?".

מה תגידו לו?

תמהה אני על שאלתכם. מה עוד יכולים אתם להגיד למי שאמר והיה העולם – מלבד דבר אחד ויחיד ששרד את כל כבשני האש, שעמד בכל תחלואי הזמן? מה עוד אפשר לבקש בעבור מי שעוד לא הגיעה לפסגה מלבד אהבה?

התפללו עליה שתזכה לאהוב את המקום שלה, לאהוב את העבודה שלה, לאהוב את הסביבה שלה, לאהוב את הניסיונות שלה, לאהוב את הבדידות שלה (במידה, שלא תתרגל אליה חלילה ותתייאש מן החיפוש אחר החצי השני), לאהוב את האויבים שלה, לאהוב את הרגשות שלה, לאהוב את הכשלונות שלה, לאהוב את החולי שלה.

כי חולת אהבה היא.

חולה מכל האהבות הנפולות, מכל התפילות הבלתי ממומשות, מכל המחשבות השליליות, מכל הדרכים הנלוזות, מכל הבקשות הנחסמות, מכל השקרים והתבוסות. אמרו, אמרו לו שחולת אהבה, היא החולה הכי מסוכנת.

כי עדיין לא נמצא מזור לחוליה, מלבד דבר אחד ויחיד: אהבה!

לטורים נוספים של שירה כהן על שידוכים:

https://www.hidabroot.org/article/211149

https://www.hidabroot.org/article/206606

https://www.hidabroot.org/article/197708

https://www.hidabroot.org/article/195784