הטור המאויר לפרשת לך-לך: צדקה עם עודף

אחת התופעות השכיחות היא תופעת פושטי היד - 'השנוררים'... אנו מלאי הערכה למסירות הנפש ודבקותם במטרה. למרות שלפעמים יש לנו תחושה שחלקם 'עובדים עלינו' ו'עושים עלינו קופה' - אנחנו יהודים רחמנים בני רחמנים, ונותנים צדקה בלב שלם, באהבה ובאמונה שזהו רצון ה'.

לעתים עיסוקם מגיע עד לבית הכנסת. מוקדם בבוקר, יהודי נמצא באמצע הנחת תפילין, כמובן שאסור לו לדבר, כשלפתע נעמד מולו "שנורר מקצועי" שמציין בתנועות ידיים עולות ויורדות את העובדה שהוא מבקש כסף.

בפעם האחרונה שזה קרה לי, אותו קבצן שנעמד מולי בזמן התפילה היה קצת יותר סבלני. הוא הראה נכונות לחכות קצת, ותוך כדי ברכות השחר שאמרתי ענה 'אמנים' מכל הלב ובנחמדות גמורה. למעשה, ניכר שהוא רק מחכה לסוף כדי להשיג את מבוקשו, מאד 'מתוחכם'!

נאלצתי לסמן לו עם היד "תמתין, תמתין".

הוא שמח לחכות בצד, ובסוף הברכות ניגש שוב ואמר "יש לי 12 ילדים, סבתא שלי חולה ואני צריך לחתן את גיסתי, אין לי כסף לשלם חשמל, שלשום דרסו לי את הכלב ואתמול מצאתי תולעים באורז...".

מרשים, איזה הספק! אמרתי לו "מצטער, אבל אין עלי כסף קטן, זה במעיל"

"אין בעיה" הוא ענה, "אני מקבל גם שטרות".

באותו רגע התחילו קדיש. ברוך ה', ניצלתי מידיו.

סימנתי לו "אח"כ, אח"כ"...

הסתיימה התפילה, התחלתי לקפל את חפצי וללכת בנועם לכיוון החניה.

נכנסתי לאוטו ושלחתי יד החוצה בכדי לסגור את הדלת, אך היא נתקעה, מישהו עצר אותה בחוזקה.

זה היה הוא השנורר מיודענו... "אוי ווי, מצטער, שכחתי", אמרתי והושטתי יד לכיס המעיל. הוצאתי כמה שקלים "בבקשה, קח, תהיה בריא!".

רציתי כבר לנסוע...

"רגע!, אני יכול לקחת אתך טרמפ?", שאל בנחישות.

"לאן אתה ממהר?", התפלאתי.

"אני מאחר לעבודה..."

השורה התחתונה

"הֶאֱמִ֖ן בה' יַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה"

איך זה שבדברים הקטנים הבאים עלינו, כמו למשל כשהמחשב מתקלקל, אנחנו מאבדים את העשתונות? מבלי הודעה מוקדמת אנחנו מאבדים את האמון בה', מתחילים לבכות כמו ילדים קטנים שנפל להם המוצץ... ודברים גדולים כמו שמירת שבת או הימנעות מאכילת מאכלים אסורים - אין לנו כבר ניסיון, זה כבר קטן "קטן עלינו".

הסיבה היא כזאת: כנראה אנחנו חושבים שה' נמצא רק בדברים הגדולים, ועם הדברים הקטנים הוא נתן לנו כבר להסתדר לבד. אחרת מה הסיבה שאנחנו מאמינים ויודעים שה' ברא את העולם, עשה ניסים לאבותינו וכו' ולא מאמינים שהוא ישלם לנו את הארנונה כאשר יש בבנק מינוס של כמה אלפי שקלים, ואין לנו מושג מאיפה נשלם?

אל תדאגו לה', את הארנונה שלו הוא משלם...

וגם את שלנו!

לכן כנראה זה נקרא: "קטני אמונה", כי אנחנו לא מאמינים בדברים הקטנים שגם שם ה' נמצא ויכול להושיע אותנו.