קידוש ה’: התמוטט בחידון התנ"ך, ניצל ומודה על הנס הגדול

סעודת הודיה מרגשת נערכה אמש לכבוד שוקי סט, שהתמוטט באמצע מרתון התנ"ך שבו השתתף בחג הסוכות, פונה לבית החולים ורק בנס – הצליח לשרוד ולעמוד שוב על רגליו.

להלן הפוסט המרגש שפרסם סט בעמוד הפייסבוק שלו: 

הערב זכיתי לחגוג עם חברים רבים את מסיבת ההודיה לריבונו של עולם על נס ההצלה הגדול שהיה לי. אני מצרף את הדברים שאמרתי שם כדי להפיץ את הנס וההודאה ככל שאני יכול!

הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות שזיכני להגיע לערב הזה בריא ושלם על שתי רגליי. בכל יום אנו מודים לריבונו של עולם 'על שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך', אך ברגעי משבר כאלו, אנו גם מבינים עד כמה זה לא מובן מאליו ועד כמה ברגע קטן - הכל יכול להיות אחרת.

הרגע הראשון שאני זוכר בבית החולים בטיפול נמרץ, הוא כשאני מתעורר בליל שבת בשעה מאוחרת. ליד המיטה עומד הבן שלי יאיר וכמה רופאים. הפה שלי מלא במכשירי הנשמה ואני לא יכול להוציא מילה. הידיים שלי קשורות למיטה כדי שלא אוציא את המכשירים. אני מסמן ליאיר עם היד 'מה קורה פה?', והוא אומר לי שאיבדתי את ההכרה במרוץ, ופינו אותי להדסה הר הצופים ואני כעת בטיפול נמרץ.

אני זוכר שאני קולט מה קורה ודמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים. ואז אני שואל את הקב"ה שאלה אחת: 'אם החזרת אותי לחיים, אז תגיד לי למה?'. הייתי בין חיים למוות והחלטת להחזיר אותי לפה - אז תן הסבר, תן משימות ברורות, אל תשאיר אותי כך.

הדמעות המשיכו לזלוג על הלחיים אך לא יכולתי לנגבן. 

מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב, ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש, ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט, ומי יטרף, מי ישלו ומי יתייסר, מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום.

החיים חזקים מהכל ומשדרים לנו בטחון שהכל היה בסדר וכנראה גם כך זה ימשך ואז בא אירוע כל כך מטלטל. אז נופל האסימון עד כמה 'אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר. כחציר יבש וכציץ נובל וכצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף'. הכל כל כך שברירי והפיך. שום דבר אינו מחוייב המציאות וכל רגע בו אנחנו כאן הוא יקר המציאות.

מצד אחד זה מלחיץ עד בלתי נסבל. איך אפשר לחיות בתחושה שצריך לנצל כל רגע כי אולי זה הרגע האחרון?! מצד שני, אם רגעינו ספורים כל כך ובלתי צפויים, אז בואו נעשה בהם דברים טובים ככל שנוכל. "עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו כשנוצרתי כאילו לא נוצרתי יהיה רצון שלא אחטא עוד ומה חטאתי מחוק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי ייסורים וחוליים רעים".

כששכבתי בבית החולים בשבת, לאחר שהתעוררתי, עוד לא ממש קלטתי את גודל השעה. במהלך הבוקר של שבת חוה"מ התחילו לפרק לי חלק מהצנרת ולהוציא לי את מכשירי ההנשמה. בצאת השבת אמרתי לעינת שכדאי שנשלח הודעת הרגעה למשפחות שלנו כי הם כנראה עברו שבת לא קלה.

רק עכשיו הבנתי עד כמה אנשים דאגו והתפללו עליי בכל מקום ובכל מעגל שדמיינתי ושלא העלתי על דעתי. הבנתי היטב מהו כוחה של תפילת רבים ועד כמה היא נוגעת ומגעת עד כיסא הכבוד. עד היום אני עוד מקבל הודעות וסיפורים מאנשים על איך באותו יום שישי הם עצרו מעיסוקיהם ומהכנותיהם לשבת, לקחו את ילדיהם והתחילו לקרוא פרקי תהילים והתחננו לריבונו של עולם, שהבשורות הטובות לא יתמהמהו מלבוא.

"אבינו מלכינו בטל מעלינו כל גזירות קשות, אבינו מלכינו חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו, אבינו מלכינו חוננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו".

במוצאי השבת בשעת לילה מאוחרת, בעודי שוכב בטיפול נמרץ, אך הפעם בהכרה, לא הצלחתי להירדם. בראשי לא מפסיקות לרוץ אין סוף מחשבות. לפתע אני שומע שבחדר לידי אחת המאושפזות התחילה בקריסת מערכות. כל הצוות הרפואי הוקפץ לנסות לייצב את מצבה, אך כעבור כשעה הם נאלצו לקבוע את מותה. בלילה הזה לישון כבר לא ישנתי, אך שוב התחדדה לי ההבנה עד כמה גדול הנס ועד כמה הדברים יכולים היו להסתיים אחרת.

הפעם הראשונה שירדתי לבית הכנסת, הייתה בליל שמחת תורה. בטרם נכנס החג הלכתי להיפרד מהסוכה הסמוכה לבית הכנסת, ונכנסתי להתפלל. בתום תפילת שמונה עשרה ניגש אלי הגבאי ואמר לי "אין כמוך", ואז החזן פתח ואמר: "אתה הורית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" והציבור אחריו.

ואז הגיע תורי: "אין כמוך באלוהים ה' ואין כמעשיך". תוך כדי שאני אומר את הפסוק, המילים התחילו להתחדד לי ואני מרגיש שגוש גדול עומד לי בגרון והדמעות התחילו לרדת על לחיי. "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלך בכל דור ודור..."

ביום בו עמדתי להשתחרר מבית החולים, בעוד אני יושב בחדרי וממתין עם עינת לקבלת מכתב השחרור, לפתע נכנס לחדר, שלום גליל, הפרמדיק שהציל אותי ברגע שהתמוטטתי בכניסה לשילה הקדומה.

שלום התיישב ואמר לי "באתי להשלים לך את החלק החסר לך בתוך הסיפור. כשראיתי אותך מתקרב אל שער הסיום, נראת לא טוב, התכוננתי לקפוץ עליך ולתת לך טיפול. ברגע שחצית את שער הסיום התמוטטת ואני מיד ניגשתי אליך. היית ללא דופק וללא נשימה, התחלתי בפעולות החייאה ותוך דקה הדופק והנשימה חזרו, אז התחלתי לטפל במכת החום. בעת הפינוי לירושלים רצו שאעביר אותך לאמבולנס נט"נ שהגיע מכיוון עפרה. ברגע שהבנתי שהאמבולנס השני הוא מוגן ירי סירבתי להעביר אותך כדי לא לעכב את ההגעה לביה"ח והמשכתי בנסיעה עד להדסה הר הצופים".

בשלב זה הבנתי שוב עד כמה גדול הנס ועד כמה ידע הקב"ה לשתול אנשים צדיקים בדרך, שיפעילו את שיקול הדעת המקצועי הנכון וידעו לבצע את הפעולות מצילות החיים בזמן הנכון ובמקום הנכון. 

מאז שהשתחררתי מבית החולים אני מוצא את עצמי לא מעט - מביט בילדיי, מביט בסביבתי, כאילו מהצד. וחושב: זה יכול היה להיות אחרת, זה שאני פה, צוחק ושמח עם משפחתי, ממשיך בעבודתי, מספר לכולם על הנס הגדול שקרה לי, זה ממש לא מחויב המציאות. לא פעם אני מנגב דמעה נסתרת ומרגיש מחנק בגרון ושוב צצה בראשי השאלה "השארת אותי אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? מה לעשות עם המתנה הגדולה הזאת שנתת לי? היכן אפשר להשתפר? מה אפשר לעשות טוב יותר? 

"על כן איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וישוררו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכינו תמיד. האל בתעצומות עוזך הגדול בכבוד שמיך הגיבור לנצח והנורא בנוראותיך".