ד"ר קידר: כיצד טראמפ צפוי להתנהג מול מדינות המזרח התיכון?

קיים קושי אמיתי לנסות להעריך את מדיניותו המזרח תיכונית של דונאלד טראמפ, בגלל שתי סיבות. הראשונה היא שסביר להניח שאין לו ידע מספיק, הבנה עמוקה ובוודאי לא ניסיון, במה שנוגע למזרח התיכון, ההיסטוריה שלו, הדתות, האידיאולוגיות, המגמות והכוחות המניעים אותו, המלחמות הקורעות אותו, ישראל וענייניה, והמעורבות של רוסיה באסון הנורא הפוקד את סוריה.

הסיבה השנייה לקושי היא העובדה שלאורך מסע הבחירות בשנה האחרונה, לא שמענו מטראמפ דברים ברורים או משנה סדורה על המדיניות שינקוט במזרח התיכון, למעט שלוש הצהרות: כוונתו להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, רצונו לפתוח את הסכם הגרעין עם איראן ונחישותו לעצור את ההגירה האסלאמית לארה"ב, כולל קבלת פליטים מסוריה. עלול להיות שהצהרות כאלה נועדו למשוך בוחרים, בעיקר יהודים, אבל ייתכן שהן מבטאות גם כוונות אמיתיות.

לכן אנסה לבסס את הערכת המדיניות האמריקנית במזרח התיכון בשנים הקרובות על תחושות שהתפתחו לאורך השנה האחרונה, בעיקר באמצעות האזנה לדברי טראמפ באירועים ציבוריים שהועברו באמצעי התקשורת.

ראשית, הגורם העיקרי המניע את טראמפ הוא לא מידע או נתונים אלא תחושות לבו. זו תכונה אופיינית לאנשי עסקים מצליחים המתהלכים בתחושה שהם יודעים הכול, ואף אחד איננו יודע טוב יותר מהם, כי הם אומרים לעצמם: "אני מיליארדר ואילו היועץ שלי חי ממשכורת. אם הוא היה חכם יותר ממני, הוא היה מיליארדר ואני הייתי חי ממשכורת".

בנאומים שנשא טראמפ במערכת הבחירות הוא פרט על נימי הרגש של מאזיניו, בהצהרות כמו "אני אחזיר את אמריקה להיות שוב גדולה!", "אני אחזיר את התקווה לליבותיהם של האמריקנים!", "אני אעצור את ההגירה האסלמית לארה"ב!!", והצהרה זו ניצלה את הרגשות האנטי אסלאמיים המתפתחים בארה"ב, הן בשל התקפות טרור של מוסלמים רדיקלים בארה"ב (11 בספטמבר 2001, פורט הוד, כיכר הטיימס, המרתון של בוסטון, סן ברנרדינו, אורלנדו ועוד), הן בשל מה שקורה באירופה (הגירה לא מבוקרת, אלימות ברחובות, פעולות טרור בפריז, בבריסל ועוד) והן בשל התמונות הקשות הבאות יומם ולילה מהמזרח התיכון.

פלוס או מינוס

הפוליטיקה היא רבת פנים וענייניה אינם מוחלטים, טוב או רע, אלא מורכבים ממרכיבים חיוביים ושליליים כאחד. לכן פוליטיקה היא "אמנות האפשר", ניסיון מתמיד להפיק את המיטב ולהעצים את החיובי, תוך קבלת המרכיב השלילי כחלק מכללי המשחק וניסיון להחליש את השפעתו. עולם העסקים, לעומת זאת, הוא עולם של שחור ולבן, טוב או רע, רווחי או גורם הפסדים. פה התמונה הרבה יותר דיכוטומית, צבועה בצבעים ברורים, כי בסופו של דבר יש רק שורה תחתונה אחת, והיא בפלוס או במינוס. אמנם יש מצב ביניים של איזון, אבל אין גם וגם. בעסקים שולט היגיון של "לסגור עסקה", לעומת הפוליטיקה שבה התהליך ארוך, מפותל ומגיע ליעדים שלפעמים הם לא סגורים, לא מוחלטים ובסופו של דבר לא נאכפים, שכן בפוליטיקה השיקולים הם פוליטיים, לא עסקיים. במקרים רבים, עסקים פועלים בניגוד לכללי המוסר המנחה את הפוליטיקאים, אם כללי המוסר הללו אינם מובילים להצלחה עסקית.

השאלה הראשונה לגבי טראמפ היא האם הוא יחשוב כמו איש עסקים או כמו פוליטיקאי. לאור הצהרותיו החוזרות ונשנות נגד הממסד הפוליטי האמריקני, הן זה הרפובליקני ובוודאי זה הדמוקרטי, סביר להניח שטראמפ חושב ומקבל החלטות כמו איש עסקים, ומה שינחה אותו הוא השאלות "מה טוב לאמריקה, מה מחזק אותה, מה מקדם את האינטרסים שלה, מה מעצים את הכלכלה שלה, מה יוצר עוד מקומות עבודה, מי הם ידידיה ומי הם אויביה".

אם זה יהיה קו המחשבה של טראמפ בבואו לעצב את מדיניותו במזרח התיכון, אז ניתן להניח שמדיניות זו תהיה בעלת המאפיינים הבאים:

1. הבסיס למדיניות יהיה סימון הצדדים באזור בתוויות "ידיד ובעל ברית" או "אויב". בכך הוא יחזור לטרמינולוגיה של ג'ורג' ו. בוש, שדיבר השכם והערב על our friends and allies – "ידידינו ובעלי בריתנו", ביטוי שאובמה נזהר מלומר, כי מי שאיננו כזה הוא "אויבנו". לתחושתי טראמפ יתאר את ישראל בביטוי מחמיא דוגמת our best ally – "בעל הברית הטוב ביותר שלנו", ואולי אף יקיים את הבטחתו להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. הקרבה האידיאולוגית והמנטלית בין טראמפ לנתניהו תיצור בין שני האנשים אווירה טובה וחמימה, שתהיה בסיס להחלפת דעות, לתאום עמדות ולשיתוף פעולה בהיבט העמוק של המילה. בכך יתקן טראמפ מצב שהעיב על יחסי ישראל וארה"ב במהלך שמונה השנים האחרונות, כשאובמה היה בבית הלבן.

עם זאת, עלול להתפתח מצב שבו טראמפ מאבד את סבלנותו ואומר לנתניהו משהו כמו: "ידידי היקר, אחרי 50 שנה של כיבוש (ככה קוראים לזה כמה ישראלים) הואל נא לשבת עם שכניך הערבים ולהגיע איתם להסכם, ויש לך חצי שנה בשביל זה. אם לא תצליח, בתום חצי השנה אני אפתור את הבעיה בדרכי ובשיטותיי, וכדאי לך לא להביא אותי למצב זה".

טראמפ אפילו יצדיק את התכתיב הזה בעובדה שהוא העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. גישה "עסקית" כזו – הכרה בירושלים תמורת פינוי יהודה ושומרון – תעמיד את ישראל בבעיה קשה למדיי, בייחוד לאור העובדה ששני בתי המחוקקים, הקונגרס והסנט, הם כיום רפובליקאים ולא סביר שנתניהו יוזמן לשאת בהם נאום מנוגד למדיניות הנשיא, כפי שאירע עם אובמה.

1. טראמפ יתייחס בחמימות רבה לנשיא מצרים, סיסי, בשל העובדה שסיסי מתמודד עם טרוריסטים אסלאמיסטים, הגורם המפחיד ביותר את טראמפ. יחסו של טראמפ לסעודיה יהיה כנראה קר למדיי, בשל המעורבות של סעודים בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, בגלל הכסף שסעודיה משקיעה בהפצת האסלאם הווהאבי בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם ובשל התמיכה הסעודית בטרוריסטים, בעיקר בסוריה.

2. צפוי שטראמפ יגיע להבנות ברורות עם פוטין לגבי המזרח התיכון, הן מפני שפוטין עושה את הדבר הנכון, לדעת טראמפ, כדי לחסל את הטרור האסלאמי המאיים על קיומה ושלמותה של סוריה, והן מכיוון שפוטין כבר השתלט על ענייני המזרח התיכון, שטראמפ רואה אותו כביצה טובענית שאף אדם נורמלי איננו שש להתקרב אליה. לתחושתי, טראמפ מאחל לפוטין הצלחה גדולה בחיסול הטרור בסוריה, בלי שאמריקה תיאלץ להתערב. אם פוטין יבקש מארה"ב סיוע במלחמה נגד מדינת האסלאם, טראמפ ישמח לשתף איתו פעולה.

3. טראמפ אמר פעמים רבות שהסכם הגרעין עם איראן הוא הסכם רע, והוא יפעל לביטולו. אם הייתי אייתוללה איראני הייתי מתחיל לחשוש מטראמפ, ממדיניותו ומיחסו הצפוי לאיראן.

היחס ליהודים

יחסו של טראמפ ליהודי ארה"ב מורכב. מצד אחד הוא מוקף ביהודים: בתו איוונקה התגיירה בגיור אורתודוקסי, חתנו יהודי, והוא מוקף יועצים יהודיים שחלק מהם חובשים כיפה ללא מורא. מצד שני, יש במפלגה הרפובליקנית אנשים המדברים על יהודים כמועמדים להשמדה וראויים לחיסול. למען ההגינות יש לציין שגם במפלגה הדמוקרטית יש כמה שונאי ישראל: ראינו לאחרונה בוועידת המפלגה הדמוקרטית את דגלי אש"ף מחוץ לאולם הדיונים, וג'ימי קארטר, אחד מאושיות המפלגה ונשיא לשעבר, פרסם ספר שכבר בכותרתו הוא מציג את ישראל כמדינת אפרטהייד, כלומר עליה ללכת לאבדון כמו משטר האפרטהייד של דרום אפריקה.

אני חושש מהתגובה של אמריקנים לעובדה שטראמפ מוקף ביהודים, שכן גם אם הם לא יהיו מעורבים בקביעת מדיניותו, יהיה מי שיאשים אותם בנטייה לישראל ובהטיית מדיניותו של טראמפ לטובת ישראל. ראינו בעבר, בימי ג'ורג' ו. בוש, איך אנשים מאשימים את הלובי היהודי בניהול מדיניות החוץ של ארה"ב ובייזום המלחמה על עיראק (2003), ואפילו יש שני אנשי אקדמיה שפרסמו ספר על כך. תקופת טראמפ עלולה להוציא שוב את אותם שדים אנטי יהודיים מהבקבוק.

והנקודה האחרונה: נותרו עוד כחודשיים עד שטראמפ ייכנס לבית הלבן, בצהרי ה-20 בינואר 2017. עד אז הנשיא אובמה הוא נשיא בסמכויות מלאות, וביכולתו לקבל החלטות שייצרו מציאות בעייתית לישראל ולטראמפ, דוגמת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם המכירה במדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. אני חושש שיש גורמים, לדוגמה ארגון ג'יי סטריט, שבתגובה לבחירת טראמפ יעשו ככל כוחם להביא את אובמה להכרה במדינה פלסטינית ובירתה ירושלים כל עוד הוא יכול לעשות זאת. ישראל תיזקק לכל יכולותיה הדיפלומטיות ולכל ידידיה האמתיים בארה"ב ובעולם כדי למנוע מצב זה.