שלומי כץ: "כשהילד שלי נתקע תחת גלגלי האוטובוס - חשתי שעולמי חרב עליי"

שש עשרה שנים חלפו מאז היום בו נודע לר' שלומי כץ על כך שבנו הפעוט נפצע בתאונת דרכים. שש עשרה שנים חלפו, ובכל זאת, כאשר אנו משוחחים עמו על כך הוא זוכר כל פרט ופרט, וכשהוא מדבר על התאונה נשמעים הצער והאבל הכבד היטב בקולו. דבר לא נמחה.
"זה קרה כשהילד הבכור שלי, בן השלוש, ירד מההסעה שהחזירה אותו מהתלמוד תורה", הוא מספר, "ואז הנהג סגר את הדלת, המעיל של הבן שלי נתפס והוא נגרר על הכביש, מתחת לגלגלים. כנראה שברחוב עברו באותו זמן אנשים שצעקו לנהג לפתוח את הדלת, אבל זה היה מאוחר מידי, וכבר לא היה את מי להציל".
ברגעים שבהם התחוללה הטרגדיה לימד ר' שלומי את תלמידיו בכיתה ח', ובאמצע השיעור הוא קיבל שיחת טלפון בה הודיעו לו שהילד שלו נפגע, אומנם לא קרה לו משהו רציני, אבל כדאי שיגיע לבית. "בכל פעם שאני נזכר ברגעים האלו אני מרגיש שבתוך הגזירה של הקב"ה היו כל כך הרבה רחמים", הוא מציין, "כי בתחילה באמת חשבתי שלא קרה שום דבר מיוחד, אז אמרתי לתלמידים שאני חייב לעזוב, ביקשתי מהם שיגידו תהילים, אבל הרגעתי אותם שאין צורך לדאוג. כשהייתי בדרך הביתה שוב צלצל הטלפון, ואמרו לי שעדיף במקום לנסוע הביתה שאגיע להדסה עין כרם. גם אז עדיין לא הבנתי את חומרת העניין, הייתי כמו עיוור, לא רציתי לחשוב שהמצב יכול להיות גרוע. אבל כשהגעתי להדסה כבר בישרו לי את הבשורה הנוראה ביותר בעולם והבנתי שאיבדתי את הילד שלי".

ההחלטה: לעשות מעשה
שלומי מספר כי בימי השבעה שהגיעו לאחר מכן התחושות היו קשות מנשוא. "האסון היה בלתי נתפס, לא ידעתי איך לעכל בכלל את מה שקרה. בתוך כך שישבנו נחשפנו גם להרבה מאוד סיפורים דומים על תאונות ועל טרגדיות קשות ביותר, אבל הדבר שמבחינתי היה הכי נורא הוא שלמרות האסונות, התחושה ברחובות היא שכביכול אין תאונות דרכים, אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא מנסה לעשות משהו כדי למנוע מהמקרים האלו לחזור על עצמם.
"אני זוכר שזמן קצר אחרי האסון שלנו התרחשה טרגדיה נוספת מאוד קשה, כאשר ילדה ירדה מרכב ההסעה וניסתה להגיע לבית שלה. אלא שבאותם ימים הייתה שביתה של פועלי הניקיון בעיר והמקום שבו הנהג הוריד את הילדה היה מלא בשקיות זבל. היא ניסתה לדלג מעל ערמות האשפה, אלא שהנהג פשוט עלה עליה ודרס אותה למוות. בחקירתו הוא סיפר לאחר מכן שהוא חשב שעלה על שקית זבל... אני זוכר ששמעתי על המקרה הזה והלב שלי פשוט שתת דם. באופן אוטומטי מצאתי את עצמי מגיע לבית של אותה משפחה, וגם שם שמעתי את הדיבורים של: 'עד מתי? מה יהיה? מתי יגיע סוף לאסונות?' אבל בפועל לא נעשה דבר.
"זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי: אם אף אחד לא עושה כלום, אני ארים את הכפפה", הוא מספר וגם מדגיש: "מדובר במגיפה הקשה ביותר שיש במדינה שלנו. מאז שהוקמה המדינה ועד היום היו יותר מ-36 אלף הרוגים בתאונות דרכים. בכל המלחמות יחד נהרגו פחות בני אדם, ועוד לא דיברתי על פצועים בגוף או בנפש כתוצאה מתאונות הדרכים שעלולים גם כן לשאת איתם צלקות במשך כל החיים. באותו רגע היה לי דחף אדיר לעשות מעשה וכך הקמתי את ארגון 'חפצנו לחיים'".

שלומי כץ עם שר התחבורה

גדולי הדור אמרו: "זו השליחות שלך"
הצעד הראשון שביצע ר' שלומי במסגרת פעילות ארגון 'חפצנו לחיים' היה להגיע לבתיהם של גדולי ישראל מכל העדות. הוא שוחח איתם מתוך נהמת ליבו הפצוע ואמר להם: "אני מרגיש שאני רוצה להביא תיקון גדול, להקים משהו שבאמת ישפיע ויציל חיים". 
"אני זוכר", הוא מוסיף, "שכאשר שוחחתי עם הגאון רבי אלישיב זצוק"ל הוא שאל אותי: 'אתה בטוח שאתה יכול להקים כזה ארגון?' ואני השבתי: 'אם אשתדל וארצה אני בטוח שבעזרת השם אצליח'. ואז הרב אמר לי: 'יש משנה מפורשת שמדברת על כך שבית הדין היו נוהגים לתקן את הדרכים לפני שעם ישראל עלה לרגל, ואם כך, הרי שגם אנחנו כגדולי ישראל צריכים למנות אותך מטעמנו לשמירת הדרכים, כי יש לנו אחריות על כך'. לאחר מכן הוא נתן לי את ברכתו וקיבלתי גם את ברכתם של יתר גדולי הדור. כך יצאנו עם קריאת קודש שגדולי ישראל חתמו עליה שהם ממנים את 'חפצנו לחיים' לפעול, לחנך ולהשפיע, כדי לשמור את הדרכים ולמנוע שפיכות דמים. מכאן הארגון רק הלך והתעצם במהלך השנים האחרונות".

ובמה עוסקת פעילותו של הארגון כיום?
"אנחנו פועלים בדרך שונה מהמקובל. אנחנו שליחים של גדולי הדור, ולכן, כפי שהורו לנו הרבנים אנחנו פועלים בראש ובראשונה כדי להעלות מודעות לכך שנושא הבטיחות בדרכים הוא חלק ממצוות התורה, וכך יש להתייחס אליו. המטרה שלנו היא להמחיש לציבור שאם יש למשל מישהו שנוסע עם המשפחה שלו בשעה מאוד מאוחרת בלילה וייתכן שהוא נוהג במהירות גבוהה מן המותר, כי הוא רוצה כבר להגיע הביתה. אם עד היום מה שעבר בראש שלו זו רק המחשבה על השוטר שיהיה או לא יהיה בדרך, והוא היה יכול להמר על כך שבשעה כה מאוחרת לא יהיה שוטר ולכן לכאורה הוא יכול לנסוע במהירות, הרי שעכשיו אנחנו באים אליו ממקום אחר ואומרים לו: 'בכך שאתה נוסע במהירות גבוהה אתה מסכן את הילד שלך, ואולי אתה נהפך בזה הרגע ל'רודף' של הילד, וזהו איסור מהתורה'. זהו כיוון חשיבה שונה ממה שהוכר עד אז, וזה מוכיח את עצמו, כי יש הרבה אנשים צדיקים ויראי שמיים שאף פעם לא נתנו דעתם על כך, ובזכותנו הם באמת משתנים".

ואיך אתם מעבירים את המסרים האלו?
"אנחנו מתעסקים עם כל האוכלוסייה, ממש מגיל אפס ועד 120, וזה אומר – ילדים, נהגים צעירים, הורים, מורים וגם קשישים. הפעילות שלנו מתבצעת בגני הילדים, בבתי ספר, בתלמודי תורה וגם במועדוני יום של קשישים. לכל קבוצה באוכלוסייה יש תכנית המתאימה לה ואנו שולחים צוות מטעמנו שמלמד אותם את הכללים ומעביר פעילויות מתאימות". 
ויש גם רובד נוסף בו פועל הארגון, כאשר הוא פוגש הורים ומשפחות שאיבדו את יקיריהן בתאונות דרכים ומעניק להן תמיכה, הכלה והרבה עזרה. "אין ספק שהחוויה האישית שאני עברתי עוזרת לי מאוד כשאני משוחח עם משפחות שכול אחרות", מציין ר' שלומי, "הן יותר מקבלות את הדברים כאשר הם נאמרים ממי שבעצמו מתמודד עם אסון דומה, ומבחינתי אני קורא לזה להחיות מתים כפשוטו. כי מדובר במשפחות שברגע אחד חרב עליהן עולמן. שנייה קודם לכן האמא עוד שוחחה עם בעלה, לילדים היה אבא והם ציפו שישוב הביתה, וברגע הבא כבר אין כלום, או שהיה להם ילד מתוק שהם תלו בו כל כך הרבה תקוות ואיחלו לו את הטוב ביותר, ופתאום דבר לא קיים. הבלבול הוא נוראי והשבר עמוק ביותר. לצערי יש כל כך הרבה משפחות שמתפרקות בעקבות כאלו משברים והמטרה שלי היא לא רק לעזור להן להמשיך לחיות, אלא גם לגרום לכך שהחיים שלהן מעתה והלאה יהיו אפילו טובים יותר, כי כשאתה מתמודד עם ניסיון כזה על פי רוח ההלכה ומתוך אמונה, אתה פתאום רואה את העולם ברמה גבוהה יותר ומקבל כוח נכון להתמודדות בחיים".

למען החיים
את הצלחת פעילות הארגון, טוען כץ כי קשה לאמוד מאחר שאף פעם לא יכולים לדעת כמה מהתאונות נמנעו הודות להסברה, וכמה מסיבות אחרות. "אבל מה שכן ידוע אלו נתוני המשטרה שמוכיחים כי בציבור החרדי יש בשנים האחרונות הרבה יותר מודעות לנושאים כמו חגורות בטיחות, כיסאות בטיחות לילדים, נהיגה זהירה, ועוד, מה שהמראה שהתפיסה החברתית כן השתנתה", הוא טוען. 
ולמי ששואל את עצמו איך הוא יכול לתמוך בארגון, משיב כץ בפשטות: "יש ארגונים שמבקשים כסף או תמיכה. אני מבקש רק דבר אחד – הגבירו את המודעות שלכם לבטיחות, שמרו על עצמכם והעבירו זאת הלאה. כי אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו ברגעים הנוראים מכל, והחיים יקרים לכולנו".