ישראל תשע"ז: כיצד זוגות צעירים מתמודדים עם מצוקת הדיור הקשה?

איפה אתם גרים? האם יש בית שרשום על שמכם? בדורנו, התשובה אינה צפויה ומובנת מאליה. אפשר לומר שקשה עד בלתי אפשרי להצליח לרכוש כיום דירה בארצנו הקטנטונת. הביקוש רב על ההיצע, והמצב רק הולך ומחריף. הצורך הגדול בדיור מוליד רעיונות יצירתיים ויוצר פתרונות דיור שונים ומשונים מכורח הנסיבות (למשל מחסן חסר חלונות שהפך לדירה לזוג צעיר...).  מצוקת הדיור הפוגשת את הזוגות הצעירים בציבור החרדי, מוציאה מהם את מיטב הכוחות החבויים של השלמה, הסתגלות וגמישות, ובעיקר התמודדות מול הפער שבין הרצוי למצוי.

אפשר לקרוא על התופעה בכותרות העיתונים, או פשוט להתבונן סביבנו, ולראות אותם – את הזוגות הצעירים המחפשים דירה, ומתגוררים בעליות הגג ובמחסנים. אנחנו יכולים לראות את המשפחות הנודדות בשכירות מבית אחד למשנהו, את המודעות הקטנטנות המתחננות ליחידת דיור בשביל זוג צעיר נוסף. לאחרונה אפשר היה להיתקל במודעה שהגדילה לעשות: "כל המביא מידע אודות דירה למכירה יתוגמל עד אלף וחמש מאות שקלים!".

מה זה אומר? שאנחנו נמצאים במצב חמור של מחסור בדירות. אפילו המתווכים מוכנים לשלם כסף בעד חשיפת דירה. הם מאמינים כל כך בסיכוייה של כל דירה להימכר, עד שאינם  צריכים לוודא שהדירה זולה, גדולה או חדשה. עצם העובדה שמצויה דירה בארצנו שמועמדת למכירה, גורמת למתווכים להתחנן לכל פיסת מידע.

המציאות הזאת עלולה להחריף עוד יותר, והיא גורמת כבר בהווה להזנקה של מחירי הדירות. בעל דירה שרצה מיליון ₪ עבור דירתו - ירצה מיליון וחצי, מי שחשב על מיליון וחצי - יגיד שני מיליון. המחירים מטפסים בלי קשר לערך האמיתי של הדירה. לא כל כך משנה מה יש לדירה להציע, אלא כמה קופצים יש עליה. כך נוצר מצב שמחירי הדירות מזנקים עוד ועוד, והמצב הולך ומחמיר.

לגור במרכז

איילת היא בת יחידה. ברור היה לה ולכל מי שבסביבתה, כי היא חייבת לגור באחת הערים המרכזיות בגוש דן. היא אפילו לא  חשבה על אופציה אחרת. כאשר שאל אותה יהושע: "דווקא גוש דן?" היא אפילו לא הבחינה בסימן השאלה, זה היה ברור לה: היא חיבת לגור במרכז. הרי כבת יחידה, היא קרן האור היחידה של הוריה. הם גם יעזרו במימון הדירה.

בשעה שכל חברותיה של איילת שמו פעמיהן לפרברים, היה ברור לאיילת שהיא תגור כאן. זה האזור שמתאים לה, כאן היא נולדה וכאן היא תמשיך בסייעתא דשמיא. דווקא יהושע, שלא היה מן האזור, היה מוכן לחשוב על עוד אפשרויות. אבל כאשר ראה את הביטחון של איילת באפשרות הבלעדית, נמנע מוויכוחים – הם יתחילו כך, ויראו אחר כך.

לקראת החתונה חיפשו הוריה של איילת דירה שתתאים לזוג המלכותי. דירה אמרנו? הגזמנו כמובן, שהרי מי יכול לשכור דירה לזוג במרכז הארץ? הם חיפשו יחידת דיור קטנה ונעימה, אפילו לא מפוארת, רק שתהיה נוחה ומזמינה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הם לא פסלו דירות רבות, כי בכלל לא היה מבחר גדול לבחון. שתי הדירות שהלכו לראות נמצאו גרועות ועלובות. האחת הייתה בקומת קרקע – מחסנון קטן וחנוק. איילת החלה להשתעל ברגע שרק נכנסה, ומיד יצאה. זו לא דירה, זה לא יכול להיקרא בית.

הדירה השנייה הייתה בקומה שנייה, די מרווחת, אבל ישנה כל כך ומוזנחת. איילת הסתכלה שוב ושוב, ולאחר התבוננות נטולת תקווה, פשוט החלה לבכות: "זה לא יכול להיות הבית שלי!". אמנם מדובר רק בשכירות, אבל איילת המפונקת לא הייתה מסוגלת לדמיין את תחילת חיי הנישואין שלה בבית כה ישן ועלוב.

בני הזוג המשיכו לחפש, מבלי שהיה להם מה למצוא. הכול כבר היה תפוס, מושכר, מאויש. אין דירות. מה עושים? מתוך מצוקתם, הם פרסמו מודעה בעיתון: "דרושה דירה קטנה לזוג צעיר". אבל אף שיחת טלפון לא הגיעה.

מועד החתונה הלך וקרב, ודירה לזוג – אין. בלית ברירה פרסמו מודעה נוספת. המודעה לא נענתה, אבל בבניין ממול גרה אישה מבוגרת שקוראת כל מודעה במקומון. היא התקשרה והציעה הצעה מעניינת: "אני מוכנה להשכיר לכם את הדירה לחודש אחד. ממילא בחגים אני מתארחת אצל הילדים, ולא אכפת לי להרוויח מזה קצת כסף". ההצעה נשמעה משונה, אך טובה ממנה לא הייתה. כך  הלכו בני הזוג לראות את הדירה ודווקא התרשמו לטובה.  הדירה הייתה שמורה למדי ומרווחת בהחלט.

בפועל, לא היה נעים להתמקם בתוך דירה מאוישת. אמנם, בעלת הבית הותירה להם ארון אחד לארגון החפצים שלהם, אבל מעבר לכך – הבית היה מלא בחפצים של הגברת, וזה לא היה אופטימלי. לאחר שחלף לו החודש הראשון עברו בני הזוג לדירה קטנה בפאתי בני ברק, בשכונת פרדס כץ המרוחקת.

היה ברור שזהו מצב ביניים. הרי המטרה הראשונית הייתה למצוא מגורים לאיילת ובעלה, לא רחוק מהוריה.  אז הם המשיכו לחפש. לבסוף, בסכום של ארבעת אלפים ושלוש מאות שקלים לחודש, נמצאה דירה שענתה על הציפיות. הרושם שהיא עשתה היה נחמד למדי, ובני הזוג התפתו לחשוב שהיא ממש מקסימה. בפועל, הבעיות התגלו רק אחרי שנכנסו לדירה: נזילות וריח תמידי של טחב; חלונות שבורים; שום מקום לתליית כביסה; ריח חנוק בבית בלי אפשרות לאוורר את החדרים.

הדירה הבאה שמצאו הייתה ממוקמת בעליית גג, קומה שישית עם מדרגות לולייניות. אך ברגע שנולדה ליהושע ואיילת בתם הבכורה – הם לא העזו לחזור לדירה הזאת. היא הושכרה בינתיים, ואפשרה להם להמשיך לחפש.

"הפעם אנחנו רוצים דירה נורמלית", אמרה איילת. גם יהושע הסכים, אבל כגבר הוא היה ריאלי יותר ותהה מנין ישלמו את ההפרש. הדירה ה'נורמלית' נמצאה: קרובה להורים, חדשה ויפה, משופצת ויש בה אפילו חצי חדר נוסף על החדר האחד. הם התרגשו: אפשר לאחסן חפצים, אפשר לפתוח עריסה, אפשר להכניס עגלה! אלו היו שלוש המטרות שבעבורן הוקדש חצי החדרון הנוסף. הדירה באמת הייתה נחמדה ונאה, אבל הסכום לא היה נחמד כל כך: בכל חודש נפרדו בני הזוג מחמשת אלפים שקלים, עוד לפני שהחלו לחיות! כל זאת, רק בעד קורת גג וקצת פרטיות? מה הלאה? קשה מאוד.

כרגע הם עדיין גרים בדירונת הזאת, מרוצים אך תשושים, כל החודש הוא מרוץ 'לסגור חורים', כל הזמן עובדים בשביל 'להדביק פערים' ולשלם בעד קורת הגג אשר לראשם.

מה עושים עכשיו? הם מנסים לחשוב על חלופות. אפילו על ערים אחרות. אבל כעת, יהושע כבר לא מסוגל. הוא התרגל לכולל, השתבץ במשרה קטנה. איך יעזוב עכשיו את הכול? בנוסף, בן יקיר הצטרף למשפחה, והמגורים בקרבת ההורים נמצאו יעילים מאי פעם. בני הזוג הרבו להתארח, ובחגים אפילו השכירו את דירתם הקטנה תמורת סכום הגון. המצב לא קל, החיים יקרים, והכסף הגדול הולך לשכירות.

יהושע חש שאינו מסוגל עוד, ומתלונן: "אנחנו לא יכולים לקום בבוקר בלי העול הגדול הזה שרובץ עלינו: קורת גג. אם צעירים ישאלו אותי מה לעשות, אני אגיד להם שיחפשו מיד את המקומות הקטנים והזולים יותר. אי אפשר להתיישב בערים המרכזיות ולכלות על זה את כל הכסף שאין. בסכום שהוצאנו עד היום בעד שכירויות, כבר יכולנו לקנות דירה שלמה בפרברים".

סיכון מחושב

לאה גרה בחברון. קרובה למערת המכפלה, זוכה לתפילות מרוממות, בעיקר בשבתות, עם אבטחה מסודרת ותפילות ברוב עם. "ראינו שהכול יקר, והחלטנו ללכת על זה. אין לי חברות מהכיתה שם, כי החברות שלי עדיין לומדות. התחתנתי מוקדם וכבר הרגשתי שאני מבינה איך החיים עובדים. אף אחד לא הכין לי דירה, אפילו עם משכנתא, אז מתחילים לחיות, ולהתמודד עם מה שיש. בעלי אהב את הסגנון בחברון - שקט יותר, נעים, רחוק מההמולה הגדולה והאורבנית שהכרנו בנערותנו. אנחנו אוהבים את החיים פה וזה מתאים לנו. לא לכל אחד זה מתאים, אבל לנו כן". לאה אינה פוחדת, אבל היא יודעת שיש כאלו שהיו חוששים מהפתרון אותו מצאו.

רונית, למשל, גרה בנחלאות, באחד משני הבניינים שנושאים אופי שומר מצוות. "מעולם לא חשבתי שאגור כאן", היא אומרת. "זו שכונה ציורית שהייתי מגיעה לטייל בה עם הורי. אהבנו את המקום הזה, והוא היה כמו איזו גלויית תיירות בעינינו, אך מעולם לא חלמתי שאי פעם אקנה פה בית. אמנם השכונה כולה אינה ממש בסגנון שלנו, והאנשים בה שונים באורח חייהם, אבל יש לנו כאן קבוצה שמנהלת אורח חיים שומר מצוות, ואנחנו מוצאים שפה משותפת. זהו פתרון מוצלח, כי הדירה שקנינו הייתה במחיר סביר, הרבה פחות ממחירי הדירות בשכונות החרדיות בעיר".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

רבים מעוניינים לגור במרכז – בקרבת המוסדות והקהילה, בסמוך למשפחה ולהורים. אבל הקיבעון של מגורים במרכז תובע מחיר כבד מאוד.

 "כבר בתור ילד ידעתי שאני אגור כאן", אומר יהודה, אב לשתי בנות, המתגורר בקריות. "לא שאני אוהב עד כדי כך את הצפון, אבל זה מה שהתאים לנו מבחינת מחיר, ולא רצינו לזרוק כסף על שכירויות". יהודה קיבל חינוך 'מציאותי' מאוד, כפי שהוא קורא לזה. כבר בצעירותו שמע פעמים רבות את אביו מתבטא: "כשתתחתן, גם לא יהיה לך כל מה שתרצה, ואתה תדע להסתדר". מבחינתו, חינוך לגבולות ולהסתפקות במה שיש הוא הבסיס להתמודדות בהמשך.

לדעתו של יהודה, ילדים חשופים היום למציאות של אשליות. הלחץ החברתי לתת לילדים תחושה שהם כמו החברים שלהם מוביל למצבים לא פשוטים. "אי אפשר לגדל ילדים בלי לחשוף אותם לכך שהחיים דורשים התמודדות. אי אפשר לשקר להם כאילו החיים שווים לכולם ואין פערים כלכליים וחברתיים בין אנשים. הרי ילדים יצטרכו באיזה שהוא שלב להתעמת עם המציאות, הם לא יוכלו להתעלם ממנה לאורך ימים, אז למה להסתיר את זה מהם בהיותם גמישים ורכים?"

לדעתו, דווקא החינוך שקיבל נתן לו את הכוח. "נכון שלא היה קל להתחיל במקום רחוק וחדש, אבל זה מה שהתבקש בנסיבות שלנו, וכשידענו שיש לנו כוח להתמודד הרגשנו שאפשר". לדעתו של יהודה, פינוק מיותר הורס את היכולת להתמודד בבגרות. חבל להשלות ילדים כאילו כולם אמורים לגדול בתנאים שווים, בשעה שלכל אחד יש התמודדות משלו.

כוחו של הרגל

"הטעות של צעירים רבים היא ההתחלה במרכז", כך טוענת רותי, שמזכירה בדבריה את סיפורה של איילת. "מתחילים במרכז כי מצליחים לשכור דירה קטנה בסמוך להורים, אבל בהמשך כבר אי אפשר להצטופף, אבל גם אין כבר כוח להתחיל להסתגל למקום חדש. מי שלא מתכוון לגור במרכז כל החיים, שלא יתחיל פה", כך היא טוענת מניסיונה המר ובתחושת החמצה גדולה. "אחרי שהתרגלנו והתברגנו כאן בעבודה, כבר אין לנו כוח לעזוב ולהתחיל הכול מהתחלה". לדעתה, אין טעם להתעכב במקום שאין בו דירה, כי הזמן החולף רק מגדיל את הקושי להשתלב במקום חדש.

"אל תרחמו כל כך על הזוגות הצעירים שמתרחקים מההורים!" בקריאה זו יוצא פנחס, אב לשלושה זוגות נשואים שגרים במרחק. "לנו, ההורים, קשה להיות רחוקים; אבל מניסיון ראיתי שזה עושה לילדים דווקא טוב". הילדים של פנחס גרים רחוק, וזה לדעתו בריא מאוד. הם יוצרים קשר טוב בינם לבין עצמם ומתבססים בצורה נכונה, בלי תלות בהורים. המסקנה מזכירה את סיפורם של נחום וציפי.

* * *

נחום היה מתוסכל מאוד בשנה הראשונה לנישואיו. אשתו ביקרה את ההורים שלה, שגרו בקרבת מקום, לעיתים תכופות מאד. הוא הרגיש כאילו הבית הוא תחנת רכבת, שבה רק מחכים ללכת הלאה. אצל ההורים שלה היה כיף - שם היה המוקד, שם היה מעניין, שמח ותוסס. ציפי התגעגעה להורים כל הזמן, ורצתה לבלות שם את מירב זמנה. בחברת אחיה ואחיותיה היה מרתק כל כך, שהיא תמיד נמשכה לשם.

הוא, לעומתה, לא הרגיש שם בנוח. ההמולה הגדולה הלחיצה אותו, והוא לא מצא את הפינה השקטה שתמיד ייחל אליה. בכל פעם שהגיע הביתה, היא הייתה אצל ההורים שלה. היא לא התכוונה להיות לא בסדר, אבל ככה זה יצא. "במקום שתהיה בלחץ להגיע בזמן, תתקשר אלי כשאתה מגיע", הייתה אומרת, ומביאה משם את האוכל. "אני נהנית לבשל שם – הרבה יותר נחמד לי". ואמנם, היה בזה קורטוב של היגיון, ובכל זאת, הבילוי הממושך בבית ההורים שלה לא השאיר לה מספיק זמן להקדיש לבניית חייה החדשים, לבניית הזוגיות שלה. היא הייתה עדיין כמו בחורה בתוך המשפחה המקורית שלה, חווה את כל חוויותיהם ומתקשה להפריד בין חייהם לחייה.

חיי הנישואין שלהם החלו לפרוח דווקא למחרת היום הקשה ביותר של ציפי. ציפי חששה מאוד מהמעבר לדירתם הקטנה. הם קנו אותה בעזרת משכנתא גדולה והשקעה רבה, בתפילה עצומה ובליווי חששות לא קטנים. אבל יותר מגודלה ופשטותה של הדירה, מה שהדאיג את ציפי היה  המרחק מבית ההורים. "יהיה לי חסר", היא אמרה, והוא הבין. בטח. איך היא תוכל בלי הבילוי היומיומי והקשר החזק למשפחה? הוא ריחם עליה, ולא ידע שמכאן עומדת לצמוח להם הטובה הגדולה ביותר. מאז שעברו, החלו חיי הנישואין שלהם להיות טובים כל כך. פתאום, ציפי לא מיהרה לשום מקום, והשקיעה באמת בביתה. השלווה הגיעה אל הבית, ואיתה הסבלנות והמרגוע. כל אלו היוו תנאים מצוינים לשלום בית ולאחווה ברוכה.

עדיין משלמים שכירות

מכל אחיה נותרה רק יהודית בלי דירה. כולם כבר היו מסודרים עם דירות טובות ורק היא מדדה מאחור. היא הרגישה נורא. מכל המשפחה, רק לה – כבר אמא לחמישה ילדים,  אין דירה משלה, והיא עדיין גרה בשכירות. משלמת סכומי כסף גדולים ומחוסרת קורת גג משל עצמה. לא קל היה לה להשתתף בשמחת חנוכת הבית של גיסתה – גם הם הרחיבו את הבית ושיפצו אותו. התחושה הייתה קשה – כולם גרים בבתים יפים, ורק היא עדיין משלמת שכירות. פעמים רבות ניסו לקנות דירה, הם השתדלו באמת, אבל זה לא יצא לפועל. יהודית מרגישה שזו גזירת אלוקים. "בינתיים זה בטח טוב לנו, כנראה בתקופה זו עדיף שנחיה כך". היא אומרת את הדברים ספק לבעלה ספק לעצמה. הילדים שומעים את הדיבורים שהיא מחזקת בהם את עצמה, ומפנימים. "אין לנו כל מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו נכנעים ומקבלים", אומרת יהודית בעצב מסוים, או בהשלמה.

כל דור והתנאים שלו, כל זמן וההתמודדויות המתאימות רק לו. בדורנו, מזמנת מצוקת הדיור פתרונות יצירתיים שמתגלים שמתוכננים בהשגחה אלוקית מופלאה. אתם גרים פה? אולי זה סימן שזה מה שהכי טוב בשבילכם. יש לכם משכנתא? אתם משלמים שכירות? גרים ברווח או בצפיפות? זה מסלול החיים שתוכנן לכם על ידי בוראכם. יש לכם דירה במקום קרוב או רחוק? אתם גרים בשכירות ורחוקים מדירה? אתם מבליגים ומתגברים, ומשתדלים לעשות את הטוב ביותר? שימו לב שהתוכנית המדויקת של העולם תוכננה לפרטיה על ידי בורא העולם, ואל תשכחו שהכול ממנו: מחושב, מדויק ומכוון לטובה. ולפעמים דווקא מה שנראה כפשרה מהשאיפה המקורית, מוביל למתנות אחרות, לרווחים אחרים, שלא חשבנו עליהם.