איה קרמרמן: "לאחר הבחירות בארה"ב, כיצד נחנך את הילדים שלנו?"

לאחרונה אני משקיעה את זמני הפנוי בשבתות לקריאת ספרי צדיקים. כל ספר משאיר על נשמתי חותמת.

מנפלאות מעלליו של הבעל שם טוב הקדוש, ועד ליד החמה והמלטפת של הרב אריה לוין זצ"ל לכל יהודי באשר הוא. פעם אחר פעם בעלי חוזר מבית הכנסת ומוצא אותי ממררת בבכי. דרך פעולתם טובת העין של הצדיקים גורמת לי להרהורי תשובה גדולים מכל ספר מוסר. הניקיון שלהם, הטוהר, העזרה לאחר וההקשבה מהלב (כמו שהרב לוין אמר שצריך להקשיב) הם שלופתים את לבי ומוחצים אותו עד דק. אני עצובה שאני רחוקה שנות אור מהם. ויותר מכך, שאני לא מוקפת בכאלה פנסי ענק שידריכו אותי לאן ללכת.

גם את ילדיי אני מנסה בכל כוחי לגדל לאור ענקי היהדות. אולי אברהם אבינו נשמע להם ולי רחוק וכהר ענקי מכדי להידמות לו, אבל סיפורו של הרב יעקב יוסף הרמן, שהכניס אורחים כאברהם אבינו, יכול לעורר בהם השראה.

ואז המציאות טפחה בחוזקה על פניי.

תופסים טראמפ

אני מודה שהבחירות בארצות הברית הסעירו אותי יותר משציפיתי. לא מצד איזה מועמד יזכה, מי יהיה טוב יותר ליהודים או מי יכפה עלינו תהליך שלום. דווקא כאן אני שמה מבטחי בקדוש ברוך הוא שיסובב כהרגלו הכול לטובה. הסיבה שבגללה סערה מחשבתי הייתה בגלל צורת השיח, שמעולם לא הייתה כה גסה, נמוכה ומזלזלת בכל אדם החפץ ביושרה ובטוב.

בעיניי אין זה כלל משנה אם טראמפ יהיה נשיא מוצלח. עצם בחירתו היא אמירת קדיש יתום לכל מי שעוסק בחינוך. מה יוכל מחנך בכיתה לומר לילד שעולב בחברו? 'כך לא מדברים, זה שיח לא ראוי?' הרי אותו שיח גרם לבחירתו של הנשיא! מה תוכל אמא ללמד את בנה בכיבוד נשים, ומה תוכל נערה לומר לבחור חצוף: 'אל תדבר בזלזול, אנחנו ראויות ליותר?' הרי הוא יענה לה באותו לעג שבו נהג כבוד הנשיא בנשים לאורך שנות חייו.

גם הפוליטיקאים הישראלים לא טומנים ידם בצלחת הדיבור הנגוע. מהתבטאויות לא ראויות, בלשון המעטה, של מנהיגים ועד אחרון מלחכי הפנכה שרוצים כיסא מרופד יותר. אמנם כבר מזמן ויתרתי על האשליה שהם יהיו המשך כלשהו לדמויות המופת שהכרתי במחוזות ילדותי, אבל לתהומות הנוכחיים לא תיארתי שנצלול. המצב הגיע לרמה כזו, שאני מכבה את הרדיו באוטו גם כשלכאורה מדובר בנושא נייטרלי.

דרושות: דמויות מופת

כאילו זה לא קשה מספיק לגדל ולחנך ילדים בכלל, ובתוך בועת קדושה עדינה בפרט, אני גם מבקשת מהם להיות ותרנים, קשובים לאחר, נדיבים ומאירי פנים. אבל אט אט אני מבינה שאין לי, כמעט, בדמותם של מי לגדל אותם. ואולי בכלל אני מבקשת מהם לדבוק בערכים שפג תוקפם, כאלה שנס לחם, כאלה שהם יאכלו כאפות בגללם?!

פעם בעלי אמר לי שהדרך הישרה היא לא תמיד הדרך הקלה. וכמה שהוא צודק. אבל אני לא יכולה לוותר עליה, גם עם אבד עליה הכלח. ומה יהיה על ילדינו? איזה עולם נשאיר להם, בתום ארבע השנים הקרובות?

מרק עדשים כתום

אני ממשיכה בליין המרקים לקראת החורף.

מרק עדשים וירקות כתומים, הכי אהוב על בני הבית.

החומרים הדרושים:

1 בצל גדול

4 שיני שום

1 כרישה

אצבע ג'ינג'ר (5 ס"מ)

1 בטטה גדולה

3 גזרים

1 דלורית או חתיכת דלעת

2 מקלות סלרי

1 שורש פטרוזיליה

1 כף כורכום

מלח

1 כוס קוואקר

3 כוסות עדשים כתומות

5 ליטר מים

מיץ מלימון עסיסי

1 מיכל חלב קוקוס (לא חובה)

אופן ההכנה:

* חותכים גס את כל הירקות ומכניסים לסיר גדול.

* מוסיפים מעט מים וסוגרים את הסיר.

* מבשלים על אש קטנה ונותנים לירקות להתאדות. זה מוציא מהם את הטעם בצורה הטובה ביותר.

* כשהם רכים, טוחנים את הירקות במוט בלנדר למרקם פירה.

* מוסיפים את העדשים, הקוואקר והכורכום, ועוד כ‑4 ליטר מים רותחים.

* מבשלים על אש קטנה מאוד בערך 40 דקות. מערבבים מדי פעם כדי שהקוואקר לא יידבק לתחתית הסיר. ייתכן שיהיה צורך להוסיף עוד מים רותחים, תלוי באידוי.

* מוסיפים את מיץ הלימון ומלח לפי הטעם.

* טוחנים שנית לקבלת מרקם עדין.

* אפשרות נוספת: טוחנים ומוסיפים את חלב הקוקוס, ואז מתקבל מרק שונה לחלוטין.

ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".