דבר תורה לפרשת וירא: צדקה תביא מוות?!

"תן לי לראות את האוזן", מבקש הד"ר מהפציינט תוך שהוא שולף מאוזנו כדורון של צמר גפן, ומכוון לתוך האוזן פנס לבדיקה.

"חבל על המאמץ, ד"ר", מודיע הפציינט. "אתה לא תראה כלום דרך האוזן השנייה, גם בה יש צמר גפן"... 

* * *

החוליה השנייה בהתהוות העם היהודי, נרקמת בפרשתנו בנס מחוץ לגדר הטבע, בגיל תשעים ותשע לאברהם ושמונים ותשע לשרה, מתבשרים הזוג הראשון בעם היהודי על כך שה' עושה נס לשרה. ובלשון הפסוק "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דיבר".

ולכאורה יש כאן כפל לשון "פקד כאשר אמר, ויעש כאשר דיבר". והמפרשים מבארים זאת, ובראשם רש"י הקדוש. ברצוננו להעניק זווית נוספת לחיים.

עשיר קמצן הגיע אל הרה"ק רבי שלום מקאמינקא (יום פטירתו כ' חשוון) וסיפר לו ששלום הבית בביתו נעדר. הוא וזוגתו מתקוטטים ורבים כל הזמן, ילדים אין להם וחייהם אינם חיים. אם כבר נגזר על מישהו מהם להיפטר מן העולם, הרי שהוא מבכר שהרבי 'יברכה' שתמות...

הרבי מקאמינקא נענה שאסור לקלל שום יהודי ובטח לא שימות. אך יש לו עצה אחרת עבורו: אמרו חז"ל שבעוון נדרים אשתו ובניו של אדם מתים. לך הרי אין בנים, וממנה רצונך להיפטר לאלתר. הנה עצתי: בעיירה פלונית אין מקווה, תידור לממן להם בניית מקווה מריש ועד כלה - כשאתה כמובן לא מתכוון לשלם פרוטה - וזוהי עצה מצוינת לבקשתך.

העשיר המרוצה נדר בלב שלם. עברו חודשים והוא שב לרבי מקאמינקא: העצה לא יעילה. נוות ביתו חיה וקיימת, מאומה לא אירע. הרבי נענה: הבה נקרא את דברי חז"ל 'בעוון נדרים אשתו של אדם מתה'. בדגש על 'אשתו'. ואילו אצלך אין זו אשתך, אינך מכיר אותה כמעט.

העשיר שאל: מה יוכל לעשות כדי שהעצה תפעל? והרבי ישב והדריך אותו: היאך בעל צריך לכבד את רעייתו, כיצד עליו להוקירה, להחמיא ולפרגן, לשמוע ולהשתתף מקרב לב. אחרי שתשרור ביניהם אהבה ואחווה, יחולו עליה דברי חז"ל במלואם.

וכך היה. העשיר שינה את דרכו מן הקצה אל הקצה, רעייתו הופתעה מן השינוי בלא שידעה כלל מה עומד מאחוריו, וכמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. אף היא החלה משנה את דרכיה ולכבדו ולהוקירו והשלום שב לבית הגדול והריק.

אלא שכעת, כדברי חז"ל, החלה האשה לחלות ולדעוך לנגד עיני הבעל שהתחרט בכל מאודו על המשאלה האיוולת שהעלה. כעת רצה רק דבר אחד: שתבריא וכמה שיותר מהר. הוא נסע לקאמינקא בשלישית והרבי פכר ידיו בחוסר אונים: אין מה לעשות, רק לקיים את הנדר ולשלם את המקווה לאותה עיירה במלוא הסכום, אגורה לא פחות...

בלית ברירה שילם העשיר את המקווה ממסד ועד טפחות, ובברכת הרבי שבה האשה לארץ החיים.

נשוב לשאלה בה פתחנו ונעמוד על כפל הלשון בהבטחת התורה "וה' פקד את שרה כאשר אמר". מבאר זאת בספר "אזור אליהו": שרה לא הרגישה כל צורך בבן להנאה גשמית, ואילו בשביל עבודת ה'? אם הקב"ה רוצה בכך, הרי שהוא יעניק לה בן. אם רצונו שלא יהיה לה ולד, אזי הטוב בעיניו יעשה.

כאותו עשיר שהיה חייב קודם לחוש שלום-בית אמיתי כדי שרעיונו יצא אל הפועל, כך השלב הראשון בהמשכת הישועה עבור שרה, היה לעורר בקרבה הרגשת צורך וחיסרון (פקידה בלשון הקודש היא חיסרון "ולא נפקד ממנו איש") בפרי בטן, לכן "וה' פקד את שרה", ומשזו הרגישה בחיסרון, כעת ניתן להמשיך לה ישועה "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר".

* * *

כלל ידוע הוא: מי שאינו מכיר במחלה, סבור שאינו זקוק לרפואה, וחוסר הכרה זו הינה מחלה גרועה יותר מן המחלה עצמה. ובלשון רבינו יונה: "אם האדם לא עורר נפשו, מה יועילוהו המוסרים".

כשאנו רוצים לצלוח משוכה מסוימת, לצאת מן המקום בו אנו נמצאים ולהתקדם הלאה, נדרשים שני שלבים: א. להכיר בחיסרון של המקום בו אנו מצויים. ב. להעפיל למקום שאליו רוצים להגיע.

לא ניתן להביט למרחק אם 'האוזן פקוקה בצמר גפן'. ראשית יש להסיר את הכיסוי האוטם, להביט במצב על מגרעותיו, או אז כשנחוש את החיסרון ונרצה להתרחק ממנו, נצליח לבצע את ההתקדמות בקלות יתרה, תוך רצון לברוח מן המצב הבעייתי.